פרופסור אבי שגיא (מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן)
פרק ס"ב
בפרק הקודם ראינו שהטענה היסודית שלפיה אפשר לבדוק את כנות מניעי המתגייר מבוססת על ההנחה שיש ריבוד בחיי האני: האני החברתי החיצוני והאני הפנימי. השקפת עולם ליברלית דוחה על הסף עמדה זו. אין למוסד כלשהו זכות לחדור לנבכי עולמו הפנימי של האדם. שגה בית המשפט בהשגרתו המשפטית-נורמטיבית של המונח 'כנות' ובהרשאה שהעניק למדינת ישראל לבצע בדיקה זו. יתר על כן, מהלך זה נוגד את המסורת ההלכתית כולה ואת המסורת הקלאסית המיוחדת בענייני גיור.
בית המשפט העליון השתמש במונח "שנתגייר" המופיע בחוק השבות ופירש אותו באופן הסותר את ההלכה. סתירה בין הלכה לבין המשפט הוא עניין שכיח, שהרי המערכת המשפטית אינה כפופה להלכה. אבל במקרה שלפנינו, בית המשפט השתמש במונח הלכתי – 'גיור', באופן שאינו הולם. הוא יצק לתוכו משמעות הנוגדת הן את יסודות המשטר הליברלי והן את יסודות ההלכה. הוא יצר סוג גיור שאין לו אח ורע בעם היהודי ובמכלול הזרמים החברתיים והדתיים המהווים אותו.
גיור בתפיסה הסטנדרטית הוא טקס כניסה לעם היהודי. לפי בית המשפט, גיור הוא כניסה למדינת ישראל. בכך פותח בית המשפט את הדלת בפני יצירת עם יהודי חדש – עם מדינת ישראל. כך אפוא נוצר מצב אבסורדי שלפיו אדם יכול להיחשב יהודי על פי ההלכה, לכל עניין, אבל בעיני מדינת ישראל לא ייחשב ליהודי, שכן לא עמד במבחן הכנות. גר שגויר בבית דין מוכר, ובמיוחד בבית דין הפועל על פי ההלכה, יכול להינשא כדת משה וישראל, במסגרת מערך הנישואין של הרבנות ולמרות זאת עלול להיות לא מוכר כיהודי במסגרת מרשם האוכלוסין בישראל. שכן, לפקיד מרשם האוכלוסין בישראל יש סמכות ייחודית הגוברת הן על עקרונות היסוד בשיטת משטר דמוקרטית, והן על עקרונות הלכתיים.
באחת הפגישות שערך הרב חיים אמסלם, שמקדיש את חייו לעיסוק בענייני גיור בהלכה ובמעשה, הוזמן אחד מגדולי רבני ישראל, שכתב חיבורים רבים וחשובים בתחום ההלכה ומכהן כראש אבות בתי הדין, ובכללם גם כאלה העוסקים בגיור באחת מערי ישראל החשובות. הרב ציין כי אמנם הוא בעל סמכות הלכתית אבל מעליו יש סמכות הלכתית גבוהה יותר – פקיד רישום האוכלוסין במדינת ישראל. גם גיורים שהוא גייר כמו גיורם של גרים בבתי דין שבהם מכהנים רבנים מוכרים עומדים למבחן על ידי פקיד מרשם האוכלוסין. פקיד זה יקבע אם הגר התגייר ממניעים תועלתיים חיצוניים או מתוך כנות, ובהתאם לכך תיקבע זכאותו של גר להירשם כיהודי במדינת ישראל. סתירות בין פעולת בתי הדין לגיור לבין הכרעות פקיד מרשם האוכלוסין עולות לא פעם לדיון בבתי המשפט בישראל. עניין זה בעייתי ביותר.
טענת היסוד שאותה אני מציע כאן היא שעל בית המשפט למשוך ידיו מעיסוק בסוגיה זאת. מעת שהוכרו סמכותם של בתי דין לגיור, הרי שהגיור בבתי דין אלה אמור להיות תנאי הכרחי ומספיק גם לצורך רישום במרשם האוכלוסין. אין, ולא יכול להיות, שני סוגים של יהודים. לא ייתכן שגר ייחשב כיהודי "בקהילה מוכרת" בארץ ובעולם, ואילו תמנע ממנו הזכות להירשם במרשם האוכלוסין כיהודי. אין, ולא יכול להיות פיקוח על שערי הכניסה לעם היהודי, מעבר לפיקוח המוכר בעם היהודי.
תפיסת ריבוד האני, המניחה כי חייו החיצוניים של האדם אינם זהים עם פנימיותו, הייתה מצויה בהלכה אבל נדחתה ממנה ברבות הימים. הרמב"ם קובע בהלכות גירושין (פרק ב, הלכה ב) כי מי שחייב לגרש את אשתו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. קביעת הרמב"ם נשענת על המסורת התלמודית (ראו יבמות קו, ע"ב ובמקבילות). לכאורה, גט מאונס אינו בר תוקף, לפיכך, רמב"ם מסביר כי "מאחר שהוא [=הנתבע] רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר 'רוצה אני', כבר גרש לרצון". תפיסה זו מניחה את העמדה הקלאסית של ריבוד האני. כאמור, עמדה זו נדחתה מן ההלכה. כך כתב הרב מאיר שמחה מדווינסק: "ואילו הוו ידעי בית דין דודאי לא ירצה, דגליא קמיהו כמו קמי שמיא שלא יהיה תועלת מן כפייתם שימסור נפשו על זה, הלא אז היו אסורים להרים עליו יד" (אור שמח, על דברי הרמב"ם, שם. וראו גם אור שמח, הלכות מלכים ד, ג. ראו עוד הרב שלמה קלוגר, חכמת שלמה, שלחן ערוך חושן משפט, סימן קו, א, ועוד הרבה). ההלכה מתייחסת לרצון הריאלי של האדם ולא למה שמעבר לכך. ורק האדם, או בורא עולם, יעיד על רצונו. רצונו ולא טעמיו הנסתרים הם המנחים את ההלכה, בדיוק כשהם שהם מנחים את השקפת העולם הליברלית.
(האזינו תשפ"ד)
