פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)יום הכיפורים מְזַמֵן לנו מדי שנה חוויה נדירה וייחודית. יום של עמידה מול מַרְאַת האמת. שעה שבה אנו מתייצבים, יחידים וציבור, לפני "מלך המשפט", ומתחננים: "סלח לנו! מחל לנו! כפר לנו!".
כרבים ממועדי מעגל החיים היהודי, גם יום הכיפורים נע בין שני קטבים מנוגדים: שמחה מכאן ("לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים") וחרדת אימת הדין מכאן ("ספרי חיים וספרי מתים פתוחים" – ר"ה לב, ע"ב).
במאמר הנושא את הכותרת "וגילו ברעדה" שמקורה בתהלים (ב, יא), עמד בהרחבה מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה על ייחודו של פן כפול ומורכב זה.
הצום המתיש, משך התפילה הארוך והגודש בבית הכנסת, מקהים לא פעם את התחושות שצריכות ללוות אדם מישראל ביום זה. הרב פרופ' חיים סולוביצ'יק אמר בהזדמנות אחת שהפעם היחידה שבה הוא חש חרדה אמיתית בתפילות יום כיפור הייתה בתקופת משבר מניות הבנקים"… אפילו יש הגזמה בדברים, יש בהם ביטוי לנעשה ברבים מבתי הכנסת.
אכן, אנו מצויים היום באותו מצב שבו היה אותו אדמו"ר חסידי שחרת על לוח ליבו את צרות הפונים אליו. "בשעת התפילה", כך אמר, "כל שנותר לי לעשות הוא לפתוח את סגור ליבו בפני קוני, וכמאליהן נראות כל הצלקות שחרתו בליבי צרות וצורכי עמך בית ישראל".
כך גם אנו היום. סאת הצרות, היגון, הכאב והצער שמילאו את חלל עולמנו בשנתיים האחרונות מלאה ועלתה על גדותיה. כל שנותר לנו הוא להסיר את המסווה המכסה אותם, לגלותו ולהיזכר בכל אותם מאורעות שפקדו אותנו, ולא מעט מהם עדיין מנסרים בחלל עולמנו: חללי מלחמה והרוגי טבח, פצועי גוף ונפש, אנשים עקורים מבתיהם, שבויים וחטופים גרומי שלד המשוועים לפת לחם, משפחות מרוסקות, עסקים קורסים.
בין כסה לעשור, וביום הכיפורים בפרט, אנו ניצבים באולם בית הדין הגדול מכולם. לא "מותב תלתא" של שלושה שופטים בשר ודם, אלא עמידה בפני "שופט כל הארץ", אדון האמת, שחותמו אמת.
ייחוד עולמה של תורת ישראל מתבטא בין השאר בכך שלצד הדין והמשפט, מונחים בתשתיתה גם חסד, כפרה, תשובה, סליחה ורחמים, מונחי יסוד שאינם מצויים לרוב (ובוודאי שאינם דומיננטיים במידה שבה הם מצויים בתורת ישראל) במערכת משפטית רגילה.
"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". לא גזר דין שנקבע רק לפי חומר הראיות, אלא גם מבט בוחן ועמוק אל לב האדם, שיצרו רע מנעוריו, בצְפִיָיה וצִיפִּיָּיה לעתיד טוב יותר.
על אף שבהלכה וכך גם בתרבות היהודית הפופולרית בימינו הצום וסיגוף הגוף מהווים מאפיינים מרכזי של היום, במסורת ישראל הם נתפסים כמשהו הרבה פחות חשוב מאשר הצורך בתשובה וטהרת הלב ושיפור ההתנהגות, במעשים – לא בדיבורים והבל פה.
הנביא ישעיהו (נח, ה-ז) היטיב לתאר זאת כאשר זעק חמס בשם ה': "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'? הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם".
ההשלכה המעשית מעקרון יסוד זה לימינו – ובימינו – ברורה מאליה. בשנה שחלפה ניצבנו – ועמנו מדינת ישראל והחברה הישראלית כולה – שוב ושוב מול אתגרים לא פשוטים. אנוכיות ועצימת עיניים, מאבקים פנימיים, שסעים פוליטיים, אתגרים מוסריים, ביטחוניים וכלכליים, קנאות ושנאות.
כל אלה איימו ומאיימים לקרוע את רקמתה העדינה של החברה הישראלית. בה בעת, נתגלו דווקא בשעות הקשות ביותר תופעות מופלאות של הקרבה ומסירות נפש, רגישות ואמפתיה, אחווה וערבות הדדית.
לצד הווידוי והתשובה על עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מבקש להזכיר לנו גם את החטאים שבין אדם לחבֵרו ולחֶבְרָתו.
תיקון אישי אינו שלם בלי תיקון חברתי. התשובה – "ותשובה ותפילה וצדקה" – איננה רק חוויה אינטימית שבין אדם לקונו. היא גם קריאה לצאת מן ה"אני" הצר ולסייע לכלל, ל"אנחנו". להושיט יד אוהבת לחלש, לכרות אוזן לזעקתו של המשווע לעזרה, לאחות קרעים, לגלות חמלה, גם במקום שבו קל הרבה יותר לשפוט, לגנות ולהוקיע.
המסורת ההלכתית והמשפטית שניצבת בתשתית עולמנו קובעת ש"אין יום הכיפורים מכפר עד שיְרַצֶה את חברו". רוצה לומר: אין חנינה שמיימית ללא עשיית צדק אנושית. רק לאחר שנבקש סליחה זה מזה, נוכל לבקש סליחה ממי שאמר והיה העולם.
בעולם של "פייק ניוז", של רשתות חברתיות רועמות, של שיח מתלהם ומקטב – קולו של יום הכיפורים מהדהד כקול אחר: לא עוד צעקות וקללות כלפי וכנגד ה'אַחֵר', הטחת האשמות וקללות, אלא קול שקט, קול של האזנה והקשבה, לימוד סנגוריה ובקשת סליחה.
יום הכיפורים אינו רק "סוף פסוק", יום חתימת גזר הדין, אלא גם – ואולי בעיקר – פתיחת דף חדש.
המשפט האנושי נחתם בגזר דין. המשפט היהודי נחתם בתקווה.
מי ייתן ונצא מן היום לא רק שחוחי קומה מיואשים שראשם "כפוף כאגמון", אלא נשואי פנים זקופי קומה, הנושאים עיניהם בתקווה לעתיד טוב יותר, ובעלי מחויבות לעשות כל מה שניתן לשם כך.
