מערכת שבתוןסיפור תולדות יצחק הוא הקצר ביותר בספר בראשית. נדמה כי כל סיפורו של יצחק לא בא אלא כרקע לסיפור הארוך והמפורט על אודות יעקב ובניו. התורה מבקשת לפתוח בסיפור עקרותה של רבקה, המבוא לסיפור לידתם של יעקב ועשו, אלא שבצורה מוזרה היא לא באמת עושה זאת. בעצם, זה מסופר דרך אגב:
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (כה, כא). לפני שהתורה מספרת על העקרות, היא מספרת על תפילתו של יצחק. סיבת התפילה מבוארת בסוף.
לפני שאנחנו מסבירים מדוע הדברים נכתבים כפי שנכתבו, חייבים להטעים: 22 שנה הייתה דממה של עקרות בביתם של יצחק ורבקה. יצחק בן 40 היה בקחתו את רבקה (כה, כ) ובן 60 כאשר נולדו הבנים (כה, כו), ואין סיבה שלא נאמר שהמילים "ויעתר יצחק" לא מתייחסות לכל יום ויום מהשנים האומללות שעברו על יצחק ורבקה. בעוד אברהם אבינו נעמד מול הקב"ה כמעט בסוג של מחאה וזעק "מה תתן לי", הרי שבנוגע ליצחק, במפתיע התורה מדגישה דווקא את התפילה ולא את העקרות!
שאלת הייסורים, האמונה והביטחון הייתה תמיד הליבה הקיומית הנפשית של האדם המאמין, ובחודש האחרון היא מוטחת כלפינו בשיא עוצמתה. ליל הבלהות האפל שהחל בשמיני עצרת עוד לא הסתיים, וחייהם של יהודים בארץ ישראל ובעולם כולו נתונים בסכנה. במצב שכזה שאלת הביטחון בקב"ה מחד גיסא ושאלת משמעות הייסורים מאידך גיסא, מתחדדת בכל עוצמתה.
את התשובה לשאלות האלה, לפחות אני, מוצא בכמה משפטים בספרו של ר' חיים מוולוז'ין, 'נפש החיים': "ובעת קריעת ים סוף אמר הוא ית' 'מה תצעק אליי, דבר אל בני ישראל ויסעו'. רוצה לומר דבדידהו תליא מילתא! שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון ויסע הלוך ונסוע אל הים סמוך לבם לא יירא מעצם בטחונם שוודאי יקרע להם. ואז יגרמו על ידי זה התעוררות למעלה שיעשה להם נס ויקרע לפניהם" ('נפש החיים', שער א פרק ט).
אנו נוהגים לומר זה לזה, וגם לעצמנו: "יהיה טוב". אבל עלינו להיזהר מאוד שלא תהיה זו נחמה של שוטים. לפחות אני מתקשה למצוא במילים האלה אמונה וביטחון. מידת הבטחון איננה אופטימיות חסרת בסיס. הביטחון – וזוהי טענתו של 'נפש החיים' – נמצא בתוכנו. הביטחון הוא בעיקר עבודת המידות. הביטחון הוא המוכנות שלנו ללכת אחרי הקב"ה, גם כאשר המצב רע ואפילו רע מאוד, ממש כפי שאמר איוב "הן יקטלני לו אייחל". ואלו הן תורף דבריו של רבנו בחיי ב'חובות הלבבות': "צרור המור דודי לי בין שדי ילין, ואמרו רז"ל על דרך הדרש: 'אעפ"י שמצר לי ומימר לי, בין שדי ילין….' וזה דומה למה שאמר… 'ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'" (שער אהבת ה', פרק א).
אנו נוהגים לומר זה לזה וגם לעצמנו: "יהיה טוב", אבל עלינו להיזהר שלא תהיה זו נחמה של שוטים
אם נרצה נוכל להגדיר זאת כך: מידת הביטחון, יותר משהיא מבטיחה לנו שהקב"ה יעמוד לצידנו, היא תביעה כלפינו שאנחנו נעמוד לצידו. במילים אחרות: להיות טובים יותר, להיות ראויים.
נקודת מבט זו מאירה את שאלת הייסורים באור אחר לגמרי. מסתבר כי התשובה לשאלה זו היא ההבדל בין המושג 'כאב' למושג 'ייסורים'. הכאב הוא פיזי, והייסורים הם בעיקר מצב רוחני. שאלת הצער והרע בעולם איננה שאלת 'למה', אלא שאלת התיקון והמטרה היא להפוך את הכאב לייסורים ולתת לייסורים משמעות של התגלות (הגרי"ד סולובייצ'יק האריך בכך במסתו 'הייסורים והברית' בתוך הקובץ 'מן הסערה'), וזה בעצם מה שמספרת התורה על יצחק. מבחינתו של יצחק, המצוקה המייסרת של העקרות, הלילות השקטים ללא בכי של תינוק באוהל, הם ימים של עתירה ודו-שיח עם הקב"ה. באופן מדהים, על ידי היפוך לוגי של סדר הפסוק, על ידי הצבת הצרה לפני העתירה, מוצג יצחק הנתון במצוקה ובייסורים כמואר, כמבורך.
זהו גרעין דבריו של 'נפש החיים', הקושר בין עצם הישועה למדרגת האדם, וכדי שנאמין שיהיה טוב, קודם כל ולפני הכל עלינו להיות טובים בעצמנו. בכך נגלה בקרבנו את אותן תעצומות נפש שגילה יצחק בקרבו. במקום לדבר גבוהה גבוהה על ביטחון בקב"ה, מסתבר שעלינו תחילה לחוש בעצמנו: הן יקטלני לו אחייל. לחזק את תחושת החובה, העול והאחריות כלפי המטלות המוטלות עלינו. ממש כדברי מסילת ישרים: "צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח" (פרק ט).
הלוואי, הלוואי שנהיה ראויים.
הטור נכתב על ידי הרב ד"ר אורן דובדבני
