אחת יוצאת לפנסיה, אחת רק מתחילה ללמד: החששות, ההצלחות והאתגרים של המקצוע המורכב בישראל

המורות של המדינה: עופרה יוצאת לפנסיה אחרי 38 שנה כמורה * עומר תתחיל ללמד בפעם הראשונה בהתלהבות רבה * החששות, ההצלחות, התלמידים שנשארים בקשר והקשיים – במקצוע המאתגר והמרגש ביותר בישראל

שנת הלימודים תשפ"ד נמצאת בפתחה, והתרגשות רבה עמה. אלפי ילדים יתחילו את שנת הלימודים הראשונה שלהם בבית הספר, אחרים יעלו קומה נוספת, הכיתות יתמלאו בתלמידים, ההורים יחזרו לשגרת חייהם והמורים ישובו ללמד.

עופרה רון היא מורה ותיקה מאוד, שהשנה, לראשונה מזה הרבה זמן, לא תפקוד את כותלי בית הספר. לאחר 38 שנות ניסיון בתחום, היא החליטה לעשות הסבה למקצוע 'סיעוד' ולסיים את עבודת חייה כמורה בישראל.

היא משתפת: "למען האמת, מעולם לא רציתי להיות מורה. בזמני, לפני כארבעים שנה, רוב הבנות בציבור הדתי למדו הוראה או סיעוד ואני, דווקא רציתי ללמוד סיעוד. הייתי מאוד רצינית בעניין, אך בעלי היה איש קבע וכמעט ולא היה בבית. גרנו ביישוב דולב שרק הוקם, ולא הייתה בו תחבורה – וזו הייתה ממש מסירות נפש להגיע ל'עין כרם' מידי יום. לא רציתי מלכתחילה להיות מורה, אך לא הייתה לי ברירה אחרת והתחלתי את לימודיי בסמינר אפרתה למורות.

"ידעתי שאני מוותרת על הרצונות שלי ועשיתי את זה למען המשפחה, החלטה שאני לא מתחרטת עליה בכלל. בתור אמא צעירה לילדים זוהי משרה מדהימה. היה לי קל מאוד למצוא עבודה וקיבלתי מהמקצוע חברות לחיים".

לאחר מספר שנים שבהן לימדה בבית ספר, עופרה, יחד עם בעלה, יצאה לשליחות חינוכית בשיקגו, ארה"ב, שם, כשבעלה שימש כשליח מטעם 'בני עקיבא', היא הייתה מורה באחד מבתי הספר היהודיים באזור, במשך ארבע שנים. כשחזרו ארצה, היא עבדה בבית הספר היסודי בדולב.

"בהתחלה הייתי מחנכת של כיתות ה'-ו' בנים ולאחר כמה שנים, המשכתי לחנך בנות, במשך 25 שנה", היא מספרת.

הרבה יותר מעבודה

עופרה מעידה שמקצוע ההוראה הוא הרבה יותר מרק משלח יד עבורה: "המנהלת שלי אמרה לי תמיד: 'את מחנכת מקצועית ולא מורה מקצועית'. ההשקפה הזו היא במהותי. אני באמת מאוד נקשרת לתלמידים ורואה כל תלמיד כאילו הוא ילד שלי. מאוד חשוב לי לשמור אתם על קשר, גם לאחר סיום תהליך ההוראה. אני נותנת לכל תלמיד את נשמתי וחשוב לי לראות את האופק שיכול להיות לו, לנסות ככל האפשר לקדם אותו אל העתיד שנכון לו".

"השאיפות שלי היו להצליח באמת", היא מוסיפה. "וההצלחה שלי היא ההצלחה שלהם. היה לי חשוב לראות את התלמידים כאנשים עצמאיים, חושבים, עם יכולת בחירה ועולם אישי רחב. ראיתי את התלמידים מקימים משפחות, לומדים לימודים אקדמאיים. מצליחים. יש ביניהם מנהלי בנק, מורים, עורכי דין, מנהלי חברות, הייטקיסטים, עו"ס – וזו גאווה גדולה בשבילי".

ואכן, עופרה לימדה אלפי תלמידים ולמרות זאת, היא לא שכחה אף תלמיד. על אף השנים הרבות שעברו מאז שנפגשו, עופרה ממשיכה לשמור על קשר עם רבים מתלמידיה וזוכרת סיפורים רבים ומרגשים לאורך הקריירה שלה. היא מציינת:

"היה לי תלמיד אחד שלימדתי ביסודי, שהדרדר מהר מאוד למקומות לא טובים. כבר אז היה לו קשה בפן הלימודי והיה לו קשה להיות חלק מן המסגרת של מערכת החינוך. לאחר מספר שנים, ביום בהיר אחד, הוא פנה אליי וביקש ממני מכתב המלצה לצבא. התפלאתי על העניין והוא הסביר: 'הצבא לא רוצה לגייס אותי ואמרו לי שאם אני אביא מכתבים של אנשים שמאמינים בי, הם יהיו מוכנים לשקול אחרת'. מאוד התרגשתי מעצם העניין וכמובן שכתבתי לו המלצה חמה. הוא היה בחור טוב שפשוט לא הלך בתלם. ואכן, קיבלו אותו לצבא", היא אומרת בגאווה.

והוא ממש לא היה היחיד שביקש מעופרה שתכתוב עבורו מכתב המלצה גם שנים רבות אחרי שלמד והתחנך בכיתתה.

"עצם העניין שהתלמידים שלי פונים אליי, שנים רבות לאחר סיום בית הספר- זה דבר בעל משמעות גדולה עבורי. העובדה שאני כתובת עבורם במקרה של קושי, שהם מוכנים לפנות אליי ולבקש ממני עזרה- היא חשובה ויקרה בעיניי", היא אומרת.

הרזומה של עופרה אינו מסתכם בדבר אחד. בנוסף לעבודתה כמורה בבית ספר יסודי, כבר 16 שנה שהיא מרצה במכללות וגם משמשת כמדריכה פדגוגית. "גם שם אני מרגישה את ההגשמה", היא מודה. "אם תלמידה אחת תיקח ממני איזושהי אג'נדה, איזשהו רצון או מטרה, זו תהיה המשכיות עבורי. זו ממש הגשמה עצמית, לראות שהדברים נמשכים לדורות הבאים, שכל ניסיון החיים האישי שלי נטמע בדור הבא".

אני פורשת בהערכה גדולה. אבל, זה לא פשוט. זה לא מתגמל כספית, העבודה לא נגמרת. את לוקחת אתך הביתה את העבודה, גם בשבתות, גם בחופשות. העבודה פגשה אותי בכל מקום

עצה לדרך

וכאמור, למרות כל הסיפוק, לאחר 38 שנים עופרה החליטה לפרוש מהמקצוע. היא מסבירה: "קודם כל, זה מקצוע מאוד לא מוערך; לא בעיני החברה, לא בעיני ההורים, ולא בעיני התלמידים היום. צריך לעבוד מאוד קשה כדי שהתדמית שלך, כמורה, תהיה חיובית.

"ב"ה אני פורשת לאחר 38 שנים בהערכה והערצה גדולה. ובאמת, ב"ה הקב"ה הצליח בידי בעניין הזה. אבל, זה לא פשוט. זה לא מתגמל כספית, העבודה לא נגמרת. את לוקחת אתך הביתה את העבודה, גם בשבתות, גם בחופשות. למרות שהשתדלתי לשים גבולות, העבודה פגשה אותי בכל מקום".

יש לך עצת זהב, מניסיונך הרב, למורים מתחילים?

עופרה משיבה בסיפור: "פעם, אחת מהתלמידות שלי העתיקה במבחן. ראיתי אותה מעתיקה אך בחרתי שלא להגיד כלום. בסוף המבחן קראתי לה לבוא וניסיתי לדבר איתה על מה שהיה ולהביא אותה לידי זה שתודה בכך שהעתיקה, והיא באמת הודתה. ישר לאחר מכן, היא התפרצה בבכי. היה לי חשוב להרגיע אותה ולומר לה שאני לא הולכת לעשות עם זה כלום. ניסיתי לחשוב יחד איתה מה הביא אותה להעתיק. היא החלה לשתף בלחץ שיש לה, בציפיות הגבוהות של ההורים והציפיות שלה מעצמה. דיברנו על מה נוכל לעשות בפעם הבאה כדי שהיא לא תיפול בזה. אמרתי לה שאני לא כועסת עליה, שאני מבינה לליבה ונתתי לה כלים להתמודד עם זה בנקודת השבר הבאה. זוהי אחת התלמידות ששמרה איתי על קשר לאורך הרבה מאוד שנים. וזוהי בעצם העצה שלי למורות מתחילות, לשמור על אהבה וכבוד כלפי התלמידים;

"התלמידים מרגישים אם למורה אכפת מהם. אם הוא אוהב אותם או לא. האם המורה הגיע כדי ללמד וללכת או שהוא באמת רוצה להכיר אותם. לכן, העצה שלי, היא שתתנו את עצמכם ואת הלב. תנו את הכבוד לתלמיד ותקבלו את זה בחזרה כפליים. אני חושבת שזהו המפתח. צריך, כמובן, להכין שיעורים מקצועיים, מושקעים ומתודיים ולדעת להשתלט על כיתה וללמד בצורה טובה. אך, אהבה וכבוד לתלמיד זה המפתח להכל".

דלת אחת נפתחת

עומר אודיה אוחיון אמנם רק בת 21, אך היא הספיקה הרבה בחייה. לאחר סיום התיכון, היא שירתה בשירות הלאומי בגן לחינוך מיוחד תוך שילוב של מדרשה. בסיום השנה, היא התחתנה, עברה להתגורר בחיפה ושירתה שנת שירות נוספת שבמהלכה הצטרפה לתוכנית ההוראה של מכללת שאנן, שמאפשרת לשלב תואר בחינוך תוך כדי השירות. היום, היא נשואה באושר, אמא טרייה לנוריה שרה ובשנת הלימודים הקרבה ובאה, היא תתחיל ללמד אנגלית בבית ספר יסודי.

זה היה כמעט מובן מאליו שהיא תהיה מורה, כפי שהיא משתפת:

"לפני הכל, המורות לאורך שנות הלימוד שלי היו מאוד משמעותיות עבורי. שמרתי עם חלקן על קשר מאוד קרוב והן אפילו הגיעו לחתונה שלי. כתוצאה מהקשר שלי איתן, ראיתי ונדהמתי לגלות כמה חשיבות יש בלהיות מורה וחשבתי לעצמי, שאם המורות שלי היו כל כך חשובות בשבילי אולי אני גם אוכל להיות כזו משמעותית למישהו אחר.

"סיבה נוספת לכך שרציתי מאוד להיות מורה, היא שסבתא שלי, סבתא שרה ז"ל, הייתה מורה דגולה ומוערכת בבית הספר 'קנדי' שבעכו", היא מוסיפה. "מהדברים הטובים ששמעתי עליה, ומהסיפורים שהיא שיתפה אותי- התחדד לי עד כמה תפקיד ההוראה הוא חשוב, משמעותי ומתגמל. הייתי שומעת מסבתא שלי כל כך הרבה סיפורים על התלמידים שלה, על התלבטויות ערכיות שהיו לה, על הגישה החינוכית שלה – וזה גרם לי להתעניין מאוד במקצוע. מידי פעם, היינו פוגשים ברחוב או בסופר אנשים שהיו תלמידים שלה והיה אפשר לראות את הניצוץ בעיניים שלהם ושל סבתא. המון תלמידים שלה מהעבר באו ללוויה שלה ולשבעה- מכל קצוות תבל, וזה הראה לי שמה שזורעים בתלמידים, לא הולך ריקם. זה גרם לי עוד יותר להבין כמה כוח ואור יש בהוראה. מעבר לכך, תמיד ראיתי את עצמי מתעסקת בהוראה. רציתי תמיד לעסוק בתפקיד בעל משמעות ולהיות שם בשביל אחרים ומקצוע ההוראה תפור בשביל זה".

ועם כל זה, עומר ערכה בירור פנימי וחיצוני כדי להבין האם כל מה שכרוך במקצוע ההוראה, מתאים ונכון עבורה. היא משחזרת:

"לפני שקיבלתי את ההחלטה להיות מורה, התייעצתי עם המחנכת שלי, שמרתי איתה על קשר והיא נורא חשובה לי גם היום. שאלתי את דעתה, האם הוראה תתאים לי והאם היא חושבת שאוכל להיות טובה בזה. התייעצתי גם עם כל מיני אנשים שמכירים אותי. היה לי חשוב לוודא שאני מגיעה למקצוע הזה מתוך התאמה ולא כי זה נוח לי, ושאני באמת אתחבר למקצוע ואוהב להתעסק בו", היא אומרת.

אנחנו מחנכים את הדור הבא. יש לנו את הכוח להשפיע על דור העתיד, לחנך אותם ולתת להם כלים להתמודד בחיים. הם אלו שהולכים להנהיג את המדינה ביום מן הימים וכל מה שנעשה היום עשוי להשפיע עליהם בעתיד

לתת את הנשמה ואת הלב

איזו מורה את חושבת שתהיי?

עומר: "תמיד ראיתי באימהות דבר מאוד חשוב ומשמעותי עבורי ואני קצת מדמה את ההוראה למקום של אימהות ואת התלמידים לילדים. זה חשוב לי. אני מאחלת לעצמי ומקווה שכפי שאני אתן הכל לילדים שלי ואהיה אמא טובה עבורם, כך גם אעשה זאת עבור התלמידים שלי בבית הספר, ואתן להם את מה שהם צריכים. אני דוגלת בלהסתכל על כל תלמיד כאילו הוא הילד שלי ולחשוב כל הזמן: "אם זה היה הילד שלי, מה הייתי עושה? איך הייתי מדברת? מתנהגת?" זוהי האבן דרך שלי".

יש גם חששות?

"חשוב לי תמיד להצליח, אז גם חשוב לי להיות מורה טובה ולתת לתלמידים שלי להרגיש שאני נמצאת שם בשבילם, לעזור להם להצליח ולקדם אותם, כך שהחששות שלי הם בעצם לטעות – ליפול לפעמים בלשוני או בהתנהגות שלי", היא משיבה בכנות, וממשיכה:

"יש לי בעיקר רצון להיות אדם משמעותי בחיים של התלמידים והחשש שלי הוא שאני לא אצליח להיות גם וגם. שלא אצליח להיות גם דמות משמעותית וגם מלמדת ושאאבד בדרך חלילה. אני שואפת להעביר את התלמידים שלי תהליך, שבו הם מצליחים, משכילים יותר, מבינים יותר את חוקי השפה האנגלית ואת מטרותיה. אני רוצה שהם יבינו למה חשוב ללמוד אנגלית ובעיקר, מעבר להכל, להיות מורה שרואה אותם באמת. מורה שהיא יצירתית, מהנה ואכפתית. אני חוששת שבפועל לא אוכל להגשים את כל המטרות שלי".

למרות המוטיבציה הרבה של עומר, היא מודעת לקשיי המקצוע שבחרה בהתלהבות כה רבה: "אני מרגישה שלבחור במקצוע כזה, זו בעיקר שליחות. כי זה מאוד לא פשוט. מצד אחד, זה מקצוע שדורש השקעה רבה. מצד שני, זה מקצוע מאוד מתגמל מהפן האישי, הרגשי, המקצועי והתקשורתי עם התלמידים. אם אתן את המאה אחוז שלי- אני מקווה ומייחלת לראות תוצאות טובות.

"אני חושבת שיש נטייה בציבור הדתי להרים גבה כלפי מי שהולכת ללמוד חינוך מתוך מחשבה שזהו מקצוע מאוד פשוט, לימודים מאוד קלים, עבודה מאוד פשוטה. אני חושבת שדווקא ההפך הוא הנכון. הוראה היא בין המקצועות הקשים. הלימודים הם לא כאלה קלים – הם מצריכים חשיבה, הרבה מאמץ ושקידה. ומעבר לכך, בעיניי, זהו המקצוע הכי חשוב היום, בגלל שאנחנו, המורים והמורות, מחנכים את הדור הבא. יש לנו את הכוח להשפיע על דור העתיד, לחנך אותם ולתת להם כלים להתמודד בחיים. הם אלו שהולכים להנהיג את המדינה ביום מן הימים וכל מה שאנחנו נעשה היום עשוי להשפיע עליהם בעתיד", היא סבורה.

כשעומר נשאלת היכן היא רואה את עצמה בעוד עשר שנים, היא עונה בתמימות: "בעוד עשר שנים אני רואה את עצמי מורה. פשוטה, טובה, שהתלמידים שלה אוהבים אותה והיא אותם. שמצליחה להביא אותם להישגים טובים, ושיש לנו קשר חם ואוהב. הלוואי ואצליח לחולל שינוי טוב וחיובי בחיים שלהם. להיות מודל טוב עבורם ולהיות שם בשבילם. זוהי התפילה שלי", היא מקווה.

***

לכל אחד יש את המורה שהשפיעה עליו בצורה כה חזקה. זה יכול להיות המורה לתנ"ך או מחנכת הכיתה. לכל אחד, יש חריטה בלב ממורה שהתייחס אליו רע, שצעק או זלזל בו. כל אדם זוכר את אותו המורה שהאמין בו. שנתן לו מילת עידוד ברגע של קושי או שזיהה בו פוטנציאל שהוא בעצמו לא ידע שיש בו. אני בעצמי זוכרת, את אנשי החינוך שפגשתי בחיי, חלקם היו משמעותיים יותר וחלקם פחות. אך, המפגש הזה, עם זוג עיניים רגישות שרואות עמוק ללב, שיודעות לזהות את מה שמעבר למילים, שמוכנות להשקיע זמן כדי להקשיב, להרגיע ולכוון כשצריך- הוא מפגש משנה חיים. שתי הדמויות המיוחדות שלעיל, שונות זו מזו הן בגיליהן, הן במקום שלהן בחיים והן בסיבות שהובילו אותן לבחור במקצוע ההוראה. אך, הדבר המשמעותי ביותר שמחבר בין שתיהן, הוא הרצון לגעת בנפשות צעירות. הרצון לעזור, להשפיע ולחולל שינוי בעולם. לא על מנת לקבל שכר או תהילה, אלא מתוך רצון להצמיח ולהגדיל את דור העתיד.