על פי הנצרות אנחנו כבר לא לאום

ל'לאום' המקראי אין משמעות של לאומיות כיוצא ממילונים מודרניים (Nation). הלאומיות האתנית או האזרחית המוכרת לנו היום הינה מונח מודרני באופן יחסי, על אף שיתכן שיש לה שורשים עמוקים יותר בעת העתיקה. מהי, אם כן, הכוונה במלים: "…וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ…?". יש לפרש מילים נשגבות אלו  תחת הפרשנות שרבקה לא ביקשה לדעת את תפקידה בהיסטוריה היהודית.

בחינת המלים הללו במשמעות מודרנית של דת ולאומיות מעלה כי דברי תורה אלו רלוונטיים ומדויקים להפליא גם בימינו. בשתי משמעויות אלו מתקיימת אינטראקציה מתמדת בין היהדות לנצרות באופן שמתקיים כל הזמן 'חוק שימור הלאומים'.

במובן הדתי שואבת הנצרות את כוחה מן היהדות. מאז פרסום המסמך ההיסטורי נוֹסְטְרָה אֵטָאטֶה  (שמה המקובל של ה"הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא־נוצריות", הצהרה שהקריא האפיפיור פאולוס השישי ב-1965 בתום ועידת הוותיקן השנייה), הפוטרת את היהודים מאשמת הצליבה של האיש ההוא, קובע הוותיקן במסמכים נוספים כי גם: אין יותר חובה להמיר את דתם של היהודים, אלוקים לא ביטל את בריתו עם היהודים, אישרור תוקפה של הברית הישנה, ועוד… האינטראקציה בין הדתות נוהגת כ'כלים שלובים' כמתחייב מן "לאום מלאום יאמץ".

מן ההיבט הלאומי שימרה אותנו הנצרות כמוצג מוזיאוני. כאשר פיטר ויאנסן יצאו מן הכנסייה הקתולית ביום א', שאל יאנסן את אביב פיטר, 'מי זה האיש הזקן המלוכלך הזה היושב ומקבץ נדבות בפתח הכנסייה'? 'אהא', ענה לו 'זהו אחינו הגדול, בן לעם היהודי שהא-ל עזבו ובחר בנו במקומו'.

'השמירה והשימור' של העם היהודי במצבו הנורא, על ידי 'אחינו הצעיר', משרתת את הנוצרים. שפלותנו מספקת לכאורה הוכחה תיאולוגית לדתם וללאומיותם. "לאום מלאום יאמץ". ריבוי בתי כנסת, גידול במספר הישיבות והגדלת כוח התורה בארץ ובעולם, אינה מהווה איום תיאולוגי על עולם הנצרות. רכיבים אלו אינם מחזקים את היסוד הלאומי בעיניהם, אלו הם, בעיניהם, ריטואלים דתיים שאינם מעידים על 'בחירה מחודשת' של הא-ל ב'ישראל שבבשר'. קיום מצוות על פי פאולוס הוא דבר מיותר לחלוטין, "העיקר היא הכוונה", כך כתב. 'כיפת ברזל', ניצחון במלחמות ישראל, פרסי נובל, הצלחה חקלאית בארץ הקודש, ראש ממשלה מכובד בעולם ודומיהם, מטים את הכף ב'כלים השלובים' לכוון העם היהודי וגורמים בהכרח להשפעה הפוכה בנצרות. (תולדות תשפ)