מערכת שבתוןיש מציאות שבה הילדים גדולים מהאמא. כך אני מרגישה. לא ביולוגית, אבל רוחנית, תודעתית, אמונית. ילדיי נמצאים בסקלה אחרת לגמרי ממני. אני מוצאת את עצמי אומרת שוב ושוב שהרבה יותר קל ללדת אותם, גם ללא אפידורל, מאשר לשאת אותם על הלב בתקופה הזאת. כן, אני מזמינה 13 לידות רצופות ללא אלחוש, ורק שיחסכו לי את הדאגה האימהית כפי שאני חווה כעת! אני יודעת כל כך יפה להעביר שיחות על התארכות חבל הטבור, על הצורך לשחרר ולתת לילדים שלנו לחיות את חייהם על פי רצונם. אני גם יודעת שכעת מתגלים במעשיהם חלק ניכר מהרצונות והאידיאלים הכמוסים שניסיתי להנחיל להם בדם, ביזע ובדוגמה אישית. והנה, הגיעה השעה, ואני 'משלמת את המחיר' של הפנמת הערכים האלו.
ברור כשמש שתקופת ההורות מתחילה עוד בזמן שהעובר שוכב לו בנחת במעי אמו. ואכן, לפני למעלה מ-50 שנה הכריז פרופ' איאן דונלד, חלוץ העל-קול (אולטרסאונד) במיילדות, ש-40 השבועות הראשונים שבהם חי העובר במעי אמו חשובים להתפתחותו ומשפיעים על מהלך חייו ועתידו יותר מ-40 שנות חייו שלאחר מכן. במילים אחרות: הדרך הטובה ביותר של המדינה להשפיע על אזרחיה העתידיים היא להשקיע בהם בתקופת ההיריון. המסקנה המתבקשת, לכאורה, היא פשוטה ביותר: הצורך בהכרה בחשיבותו של מעקב ההיריון השגרתי, ובהרמת קרנם של רופאי הנשים העוסקים במלאכת הקודש.
ואכן, מתברר שהסביבה התוך-רחמית מתווה את המסלול שבו העובר מובל אל החיים החוץרחמיים עלי אדמות, ושהיא משפיעה באופן משמעותי על הדרך שבה אותו אדם בסוף ימיו, ייפרד ממתנת החיים. מערכת זו מפוקחת היטב, ובורא כל בשר הוא שמפליא לעשות. קיימת תוכנית אלוקית שגורמת ל'תיכנות' העובר. לדוגמה: בעולם רווי סכנות מבית ומחוץ, האם ההרה מוצפת מתחים ודאגות, וכך היא מעבירה מסר תוך-רחמי לעובר שיש צורך בערנות לקראת ההתמודדות העתידית מחוץ לרחם, וזה משפיע על אופיו לכל החיים.
אני מוצאת את עצמי אומרת שוב ושוב שהרבה יותר קל ללדת אותם, מאשר לשאת אותם על הלב בתקופה הזאת
אז אמא מאוד משמעותית בעיצוב חייו של העובר שברחמה. אבל גם אחר כך אמא נשארת אמא. ויש פעמים שהשליחות הזאת קצת 'מתפקששת'. כשהייתי עובדת בתורנויות ארוכות וממושכות, היו ילדיי מתעוררים עם שחר ונכנסים בזריזות לחדרי – להספיק לפטפט לפני שאני יוצאת לעבודה של יומיים רצופים מחוץ לבית. הם כל כך רצו שאהיה ריתמיקאית או מורה, אך הם הבינו שאמא עוסקת בעבודת קודש ושיש לה מרפאות עמוסות בנשים הרות שזקוקות לעזרתה. אז הייתי חריגה, אבל נדמה לי שהיום, בפריסה רחבה, האימהות שלנו בעולם המודרני לובשת פנים אחרות.
כמו לוליין בקרקס, מגלגלת בידיה האישה המודרנית כדורים בצבעים שונים ומחליפה בקצב כובעים ססגוניים – הכל בהתאם לסיטואציות השונות ולתפקידים השונים שבחייה. היא אחות רחמנייה לעת פציעתו של ילד, ובחושים אימהיים מחודדים היא מאלתרת חבישה מקצועית להפליא, גם אם לא זכתה ללמוד בקורס מד"א; היא כלכלנית לעת הצורך ומכלכלת את צעדיה ודואגת לצורכי בני הבית; בכל ערב היא עטה בלהט, כמטפס הרים מקצועי, על הררי הכביסה, ומגהצת ומקפלת ומסדרת; היא נותנת לילדיה בשיעוריהם בכל המקצועות; היא קולעת חלות וקולעת צמות ומעצבת תסרוקות; והיא גם מעצבת הפנים של ביתה, ובעיקר מעצבת את פני הדור. היא מומחית בסידורי פרחים, כשהפרחים הכי יפים גדלים בתוך רחמה. היא מייבשת כביסה ובעיקר את דמעות ילדיה; היא מתקנת את כלי הבית, ובעיקר לבבות שבורים; היא במילואים כל ימות השנה, גם בשבתות ובחגים, ומעולם לא תאמר די. וכעת כל כך הרבה נשות חאקי נמצאות בעורף, גיבורות שכאלו.
האימהות הבוגרת היא משהו אחר. אין את ההתעסקות הפיזית, הקימה בלילות להנקה או הרגעת בכי עקב חלום בלהות. הילדים כבר אינם על הידיים, ובכל זאת זה כבד קצת יותר. כשבן נשוי או חתן יוצא למילואים או למלחמה ארוכה, ומשאיר 8-9 ילדים קטנים ואשה הרה או מיניקה – יש דאגה בלב, פרפור שלא פוסק. זה לא סותר את האמונה בכך שהכל בהשגחה עד הפרט האחרון ושיש ריבון לעולם, ושזאת מלחמה צודקת שבאה להרים את כבוד קרן ישראל.
על משכבי בלילות זוחלות להן לאורך חוט התודעה שלי כל כך הרבה תמונות, ואותן אני מנסה להסות על ידי מחשבות טובות. אבל הלב לפעמים לא מרפה. לא סתם כתוב "רחמי האם על בנה", רחמים מלשון רחם. האיש יכול לישון בשקט. הסיבה: אין לו רחם. ובכלל, כל הרחמים של נשות ישראל מתחברים יחד ויושבים כעת על המשבר לקראת הלידה הגאולית שעומדת להופיע. הצירים כואבים כל כך. אני מבקשת הרדמה אפידורלית (כך ביקשתי בכל הלידות). רק שיבוא כבר משיח צדקנו, שיבוא.
הטור נכתב ע"י ד"ר חנה קטן, ששבעה מבניה וחתניה מגויסים ללחימה בימים אלה
