בחייהם ובמותם

קווי הדמיון בין יעקב ויוסף רבים הם וחז"ל מונים אותם במדרשים. מעניין להשוות את צוואתם באשר לקבורתם. יעקב, ואף יוסף, היו כמובן מודעים לחלוטין לתוצאות ירידתם מצרימה בהקשר הנאמר ב'ברית בין הבתרים'. יעקב משביע את בניו כך: וַיִּקְרְבּו יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִֽׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל־נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָֽיִם" (בראשית מז, כט). יוסף, בדומה לאביו, משביע אף הוא את אחיו: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּֽה" (בראשית נ, כה).
אלו הן שתי שבועות שונות במהותן. יעקב מחייב את בניו להעלות אותו לאחר מותו לארץ ישראל ולקוברו שם, ורק שם, עם אבותיו. יוסף, לעומתו, אינו משביע את אחיו לקוברו מיד לאחר מותו בארץ ישראל אלא רק כאשר הקב"ה יפקוד אותם. כך אכן קרה. במקרה של יוסף, התורה מעידה כי משה רבנו בעצמו נשא עמו את עצמות יוסף כדי לקיים את הבטחת האומה ליוסף.
יעקב ויוסף, בכל הקשור למקום קבורתם, נתנו דעתם על האומה הישראלית ההולכת ומתהווה ברחם המצרית. יעקב מביט רחוק אל המטרה, אל היציאה ממצרים, אל היעד הנכסף- ארץ ישראל, כפי שהקב"ה הבטיח לסבו. קבורתו בארץ ישראל ליד אבותיו, בעוד כל משפחתו נותרת במצרים, תשמר בנרטיב הלאומי כזרקור מאיר ובוהק מרחוק המהווה מעין נקודת כיסופים, מוקד משיכה ונקודת אור של תקווה ליוצאי חלציו האמורים להשתעבד במצרים.
יוסף מבקש להיות עם אחיו בצרתם. כל אימת שיד המשעבד תרצה לכלות את רוחם של אחיו וצאצאיהם הם אמורים לזכור כי יוסף המשנה למלך פרעה, יחד עם כל הסיפורים שנקשרו לדמותו הפלאית, אינו דמיון שווא. הוא קבור במצרים קבורה זמנית, הוא אתם בצרתם. יוסף הצדיק ממשיך להיות בצדיקותו גם לאחר מותו. צוואתו מהווה המשך ישיר למשתמע מחלומותיו. הוא אינו זונח את תפקידו, כפי שהוא הבינו, אפילו לרגע- "וְעַתָּה אַל־תֵּעָצְבוּ וְאַל־יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּֽי־מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָה כִּי לְמִֽחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶֽם".
יוסף מבקש להיות בתוך המציאות ולא מחוצה לה. הוא מבקש להשפיע עליה מתוכה ועבורה. כבר משחר נעוריו הוא "הָיָה רֹעֶה אֶת־אֶחָיו בַּצֹּאן". כך היא דרכה של מלכות יוסף ומשיח בן יוסף. (ויחי תשע"ח)