מה יהיה ביום שאחרי

"מה יהיה ביום שאחרי?", שואלים רבים בימי המלחמה, וכוונתם להיבטים המדיניים שיבואו אחרי הפעילות הצבאית. רבים ראו בה שאלה קנטרנית, ששיקפה את ה"קונספציה" של ערב המלחמה, את הנטייה להשתעשע באשליה שפעילות מדינית מול אויבינו תביא אותנו לשקט ולשגשוג המיוחלים, תחזק את ביטחוננו, ותפטור אותנו מהצורך להילחם ולהכריע את אויבינו בשדה הקרב, עם כל המחירים הקשים הכרוכים בכך.

מאידך גיסא, אין להתעלם מכך שחובה עלינו, בכל פרק ופרק שאנו מצויים בו, בחיים האישיים ובחיים הלאומיים שלנו, לצפות פני עתיד, לבחון בכובד ראש את מה שעבר עלינו, ולהציב לנגד עינינו את השאלה: מה יהיה ביום שאחרי? לא רק כשאלה עניינית הבוחנת את מה שעבר עלינו ומה השתנה, אלא כשאלה שתביא אותנו ללמוד מן הניסיון שצברנו, להפיק לקחים ולגבש תוכנית וסדר יום חדש ליום שאחרי.

מלחמה קשה, שמשבשת את השגרה, מעוררת כמיהה לחזרה לשגרה. אולם, עלינו לשאול את עצמנו לאיזו שגרה אנו רוצים לחזור? האם נכון לשאוף לחזור למה שהיה לפני המלחמה? הרי חלק ממה שגרם לפרוץ המלחמה שאנו בעיצומה נבע מן המאפיינים של השגרה שעיצבנו לעצמנו בתקופה שקדמה למלחמה.

כמו כן, לצד כל הדברים הלא טובים, הכאבים והאובדן ושיבוש השגרה שקרו לנו במהלך המלחמה, קרו לנו גם דברים טובים, ברמה האישית והלאומית, דווקא מתוך המצוקה והמתח שבהם חיינו במהלך המלחמה, ואנו צריכים לשאול את עצמנו כיצד ניתן לשמר אותם גם ביום שאחרי, למנף אותם ולהופכם לחלק משגרת חיינו גם מבלי שנזדקק למצוקה ולמתח שיחוללו אותם.

שאלה נוספת שעלינו לשאול את עצמנו לקראת היום שאחרי, בעיקר לאחר שזכינו להישגים חסרי תקדים של מערכות הביטחון ושל החברה הישראלית שבעורף, היא כיצד לא שוקעים בתחושת "כוחי ועוצם ידי" ובהיבריס, שאנו מכירים על עצמנו מהתקופה שלאחר הניצחון הפלאי של מלחמת ששת הימים, שגרמה לנו להיכנס לשאננות שהביאה עלינו את המחדל הנורא של מלחמת יום הכיפורים.

את השאלה "מה יהיה ביום שאחרי?" עלינו לשאול לא רק לגבי התחום הביטחוני והחברתי, אלא גם, ואולי בעיקר, לגבי התחום הרוחני. גם בתחום הזה לא נכון לחזור לשגרה שלפני המלחמה. במלחמה זכינו לתקופה של "גדלות המוחין", לגילויים יוצאי דופן של ניסים ו"הארת פנים" אלוקיים מלמעלה, ושל גילויי אמונה ותעצומות נפש של הפרט והכלל מלמטה.

במלחמה זכינו לראות כיצד העולם הרוחני והאמוני מרומם ומכוון את ההתנהלות היומיומית שלנו, ומביא אותנו להישגים ולהצלחות חסרי תקדים. גם את אלה צריכים לשמר ולמנף בעת שחוזרים לשגרה ביום שאחרי, ללא שנידרש למצוקה שתייצר אותם. כיצד אנחנו עולים קומה באופן שבו אנו, הפרט והכלל, מיישמים את הקודש בחיי החול – לא כגורם המגביל את חיי החול אלא כגורם שמדייק אותם ומעצים אותם, וכגורם שהופך אותנו להיות נאמנים יותר לייחודיות היהודית שלנו.

פרשת ויקרא מתחילה במקום שמסתיימת פרשת פקודי וספר שמות, בסיום הפרויקט המוצלח של בניין המשכן: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַד'" (ויקרא א, א). "לפי שנאמר בסוף הספר (שמות; א"ש) – 'וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד', הוצרך לקרוא לו וליתן לו רשות להיכנס" (בכור שור שם).

היעד של הקמת המשכן היה השראת השכינה במשכן ובמחנה ישראל, והוא הושג בהצלחה, כמתואר בסוף ספר שמות. אולם, מפאת השכינה ששרתה במשכן, לא יכול היה משה להיכנס אליו לפני שקיבל את הקריאה המזמנת מהקב"ה. ביום זה מתחיל עידן חדש בחיי עם ישראל, היום שאחרי הקמת המשכן, ומתחיל בו סדר יום חדש, שאינו דומה למה שהיה לפני כן, ושמבקש לתקן את מה שהביא לחטא העגל ולכפרתו.

לאחר סיום בניין המשכן, מברך משה רבנו את עם ישראל: "אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (תהלים צ). "וִיהִי נֹעַם ד' אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (רש"י שמות לט, מג). הברכה הייתה שהשכינה של המשכן – ביום שאחרי – לא תישאר רק במשכן, אלא גם במעשה ידיהם היומיומי של כל בני ישראל:

"וזהו: 'שתשרה שכינה במעשה ידיכם', רצונו לומר שכל מעשי ידיכם בבית ובחוץ, במשא ומתן, תכוונו הכול לשמים, לצורך גבוה וכו', שיהיה זה מקום להשראת שכינה במעשה ידיכם ולברך אתכם. וזהו 'ויהי נעם ה' א-להינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו', שיהיה בכוונה הרצויה לשם שמים, ואז 'ומעשה ידינו כוננהו' – תשרה השכינה עליהם" ('תפארת שלמה' רדומסק שם).

שנזכה שהפסוק יתקיים גם בנו ביום שאחרי: "וִיהִי נֹעַם ד' אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ".

לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ