הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)השבת נפתח את ספר ויקרא. אחד מדיני הקורבנות הוא, שאסור להקריב בבית המקדש שאור ודבש, "כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'" (שם, ב' י"א). 'שאור', זהו שם כולל ללחם חמץ. ואכן כמעט כל הלחמים שהקריבו במקדש היו מצות. "דבש", זהו שם כולל לפירות האילן כפי שביאר הרשב"ם. חמץ ומצה עומדים בתורה פעמים רבות כצמד, זה לעומת זה. יש שהחמץ אסור והמצה היא חובה, יש שדווקא החמץ מחויב, והוא עיקרה של המצווה. בחג המצות, חמץ אסור בכרת ומצה מצויה. מדוע אסרה תורה את השאור והדבש? מן הראוי היה להביא אל המזבח את המוצר המוגמר של הדגן, הלחם, כמו את הפרי הבשל והמתוק. בעל ספר החינוך ביאר שהשאור והדבש התופח והתוסס הם רמז למידת הגאווה השלילית (מצווה קי"ז). רבינו בחיי מביא טעם אחר לאיסור השאור והדבש על דרך הקבלה, הקרבנות מבטאים את רצון ד' שהוא ממוזג, השאור בשל חמיצותו והדבש בשל מתיקותו, אינם מייצגים נכוחה את רצון ד' ועל כן אינם עולים על המזבח. (כד הקמח, הערות הרב שוועל, ויקרא ב' י"א). בעל הכלי יקר הדגיש את ההכרחיות שבשניים אלו מחד, ואת הסכנה האורבת מהם מאידך, השאור, והדבש, הינם צרכים הכרחיים לאדם, וחיוניים לבניין העולם, החומר כמו היצר קיומיים, אך רק במגבלות התורה. חג הפסח יום י"ד בניסן בו מקריבים את קרבן הפסח כורך בין השניים, החמץ אסור בלאו והמצה מחויבת במצווה. יש אשר חמץ ומצה מעורבים, וחובה לאחוז בזה וגם מזה, כגון, קרבן תודה. הרב יואל בן נון מבאר שהחמץ והדבש-שניהם מסמלים את סופו של התהליך. לעומת זאת, המצה היא סמל לתהליך שנפסק באמצעו, לעיסה שלא הספיקה להחמיץ. שני המאכלים הללו מובאים כקורבן 'שתי הלחם' ו'ביכורים' וכן בקורבן 'תודה'. כאשר אדם מקריב קרבן תודה – עליו לזכור בעת ובעונה אחת שני זמנים ושתי תקופות. את תקופת הצרה והמצוקה שנחלץ ממנה, ואת ההווה, לאחר שנגאל מצרתו. לכן, קרבן התודה מורכב מחמץ וממצה כאחד, מצות – המסמלות את המצוקה שבה היה שרוי, וחמץ – המסמל את הגאולה והמרחב אליו יצא, כך 'שתי הלחם' ו'הביכורים' מסמלים את השלמת התהליך, כניסה לארץ ואכילה מפירותיה המתוקנים (ישיבת הר עציון, דף קשר, מספר 41).
צליאק היא מחלה אוטואימונית, שבה תוקפת מערכת החיסון את רקמות הגוף עצמו. המחלה נגרמת גם מחשיפה לגלוטן, שהוא חלבון המורכב מגלוטנין וגליאדין. הגלוטן מצוי בעיקר בדגנים כגון חיטה, שעורה ושיפון.
חולי צליאק אשר אסורים לחלוטין בגלוטן ותגובתם לכך קשה, אינם רשאים לסכן עצמם או לפגוע בבריאותם ופטורים ממצות אכילת מצה משום פיקוח נפש, ויש להורות להם לאכול מצה נטולת גלוטן. הללו יאכלו את התבשילים האהובים עליהם וזו סעודתם. חולים קלים יותר שאינם באים לידי סכנה אך עלולים לסבול סבל רב מאוד, יש להקל ולהתיר להם לאכול כזית ראשון במצה נטולת גלוטן וכנ"ל, משום שגם הם פטורים ממצוות עשה, (אהלה של תורה ח"ב סי' צ"ב). ולעומתם, חולים קלים עוד יותר הסובלים סבל קל בלבד באכילת כזית מצה, הרי הם חייבים באכילת מצה רגילה כדי לצאת ידי ספיקא דאורייתא. הרב עובדיה יוסף כותב, "מי שהוא רגיש מאכילת דגן של חטה, ויוכל להביאו לידי חולי, יכול לקיים מצות אכילת מצה בדגן של שיבולת שועל, שאף שיבולת שועל מין דגן הוא… ואף דלכתחלה יש לצאת ידי חובה בדגן של חטים, במקום חולי בודאי יש ליקח מכל מין דגן אחר שאפשר לקיים בו המצווה" (חזון עובדיה, פסח, עמ' ע"ו). בספר 'נשמת אברהם' מספר שדיבר עם הרב עובדיה יוסף בכ"ב אדר תשס"ו, ואמר לו שאין שום פקפוק בזהותו של השיבולת שועל של זמנינו, ומברכים על מצות אלו 'המוציא' 'על אכילת מצה' וברכת המזון (או"ח תס"א, ד', א' הערה 3). הרב אליעזר וולדינברג כותב ביחס ל'כזית' ראשון בליל הסדר, שאמנם אינו חייב לצער עצמו בכך, אבל היות ואין בכמות קטנה וחד-פעמית נזק ממשי לחולה כרסת, רשאי להחמיר על עצמו ולאכול שיעור מצומצם, ואף לברך (שו"ת ציץ אליעזר חי"ט, כ"ב). למעשה, אם יכול לאוכל רק כזית אחד, לא יאכל מצה בתחילת הסעודה, יאכל סעודה ללא 'המוציא' ובסוף הסעודה ייטול ידיו ללא ברכה יברך ברכת 'המוציא' וברכת 'על אכילת מצה' ויאכל לשם 'אפיקומן' מצה בשיעור כזית, ולאחר מכן לא יאכל כלום. אם מותר לו לאכול שיעור שני זיתים ינהג כך, באכילה הראשונה אחר ברכת 'המוציא' וברכת 'על אכילת מצה' יאכל מצה בשיעור כזית, ובסוף סעודתו יאכל מצה בשיעור כזית לשם 'אפיקומן' (מ"ב תפ"ב ס"ג).
