הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')אם יש את נפשנו לדעת מה סוד כוחו של יוסף, שעלה מבור תחתיות לתפקיד המשנה למלך של האימפריה המצרית, עלינו להתמקד בתכונתו המרכזית שהיא השליטה העצמית. יוסף החל אמנם את דרכו כמי שאינו מסוגל לשלוט בעצמו. "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו" (רש"י לז, ב), וכל חלום שחלם היה מוכרח לספר לאחיו. אולם השכיל לעבור תהליך של שינוי ותשובה, ויוסף הבוגר מגלה שליטה עצמית מדהימה. בזכותה עמד בניסיונות הקשים שנקרו בדרכו, באמצעותה העביר את אחיו בתהליך של תיקון ותמורה, ומכוחה ניהל את מצרים בשנות המצוקה.
ניתן לעמוד על תכונתו היסודית של יוסף מתוך השוואה לאחיו, שמעון. בתוך דברי הברכה לנכדיו פונה יעקב אבינו ליוסף ואומר לו: "ואֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי". רוב הפרשנים סבורים שהמילה "שכם" מופיעה כאן במובן של חלק, אולם רש"י מוסיף שהכוונה היא גם לעיר שכם. ואכן יוסף זכה לחלקה בשכם, ובה הוא נקבר (יהושע, כד, לב). טבעי היה שהעיר שכם תינתן לשמעון ולוי שכבשו אותה במבצע צבאי, בו גילו תעוזה וגבורה. אולם היא ניתנה דווקא ליוסף, משום שהוא ידע לגדור את הפרצה בעריות שהחלה בשכם, כאשר שלט בעצמו מול אשת פוטיפר (ב"ר פו, ו).
שמעון ולוי מהווים אנטי-תזה גמורה ליוסף. גבורתם של שמעון ולוי היא גבורה פיזית הבאה לידי ביטוי במעשים של פגיעה באחרים, ואילו גבורתו של יוסף היא גבורה נפשית, שמשתקפת בשליטה עצמית. על דברי יעקב: "שמעון ולוי אחים", אומרים חכמים שהם היו אחים לשם עשיית הרע בהריגה שבצעו בשכם, אך "לא אחים ליוסף שמכרתם אותו" (ב"ר, צו, ה). שמעון ולוי השתמשו באחווה שביניהם למטרות של הרג והרס, ולא לשם בניה וסובלנות. יוסף, לעומת זאת, הגיע לשכם, כשבפיו המילים: "את אחי אנכי מבקש", ובלבו הוא תר אחרי אחווה אנושית.
שמעון ולוי היו האחים שיזמו את הפגיעה ביוסף, ואמרו "איש אל אחיו… לכו ונהרגהו" (רש"י, מ"ב, כ"ד). אחרי שהוחלט שלא להרוג את יוסף, היה זה שמעון שהשליך את יוסף לבור. זו הסיבה לכך שמאוחר יותר יוסף בחר לקחת דווקא אותו כבן ערובה והכניס אותו לבור הכלא במצרים.
גם בהמשך הדרך התאפיינו בני שמעון במעשים המשקפים תעוזה שלילית, המתאפיינת בהיעדר שליטה עצמית. היו אלה בני שמעון שנכשלו "לזנות אל בנות מואב" (במדבר כה, א), כאשר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני מוביל את מעשי הפריצות. לפיכך בני שמעון לא זכו כלל לברכה ממשה לפני מותו, ואף לא התיישבו בנחלה עצמאית בארץ ישראל. נחלתם נבלעה בתחום נחלת יהודה, וקללת יעקב "אפיצם בישראל" התקיימה בהם, כאשר אנשי השבט היו עניים המחזרים על הפתחים (ב"ר צט, ז).
יוסף, בניגוד לשמעון, ניחן בשליטה עצמית מופלאה, ולכן היה מסוגל להניח מאחוריו את כל הרגשות הקשים כלפי אחיו, שבוודאי גאו בו מאז ימי נערותו. אחרי פטירת יעקב, נקרתה בפניו הזדמנות פז להתעמר באחיו, ואף להרעיבם למוות, אולם הוא כבש את יצרו וגילה אחווה אמתית כשהבטיח לאחיו החוששים: "אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם". שליטה עצמית זו אפשרה לו לעמוד בניסיון הפיתוי של אשת פוטיפר, והיא שחיזקה אותו בעת שבנות מצרים צעדו עלי שור, "והיו משליכות עליו שירין וקטלין ונזמים וטבעות כדי שיתלה עיניו ויביט בהן, ואעפ"כ לא היה מביט בהן" (ב"ר, צח, יח).
יוסף היה לבן היחיד שזכה במסורת לכינוי "הצדיק", והיחיד שמזוהה בקבלה עם אחת מעשר הספירות, ספירת היסוד. יוסף, שהתאפיין בגבורה של כיבוש היצר, אמור לשמש דגם לחיקוי והשראה ולא שמעון, שמצטיין בכיבוש האחר ופגיעה בו. בן זומא מלמד במסכת אבות: "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז), טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". נראה שלפי הבנת בן זומא פסוק זה רומז ליוסף שכבש את יצרו, העולה על שמעון שלכד את העיר שכם. גדולה היא הגבורה הנפשית של כיבוש היצר על הגבורה הפיזית לא רק במעלתה הרוחנית, כי אם גם בכך שהגבורה המיליטנטית מתבטאת בדרך כלל בניצחון חד-פעמי, אולם למשול ברוח וביצר הרע זוהי גבורה מתמשכת המתבצעת לאורך כל החיים.
יוסף היה היהודי הראשון שחי בסביבה רווית פיתויים וסיכונים רוחניים. הוא נדרש לשליטה עצמית בעצימות גבוהה כדי להישמר בתומתו בחברה המצרית שהעריצה אותו, ולהישאר איש אמונים בסביבת עבודה שמאפשרת לו טובות הנאה אישיות. בעמידתו בהצלחה בניסיונות חייו הוא הציב דגם מעורר השראה לגבר בן זמננו המתמודד עם ניסיונות החיים המודרניים. (ויחי תשע"ח)
