הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)הפרשה מספקת לנו הצצה נדירה אל הפער שבין תחושת האדם ביחס לעצמו, אישיותו וניקיון כפיו לבין נקודת המבט האלוקית האובייקטיבית, החדה והמדויקת, לגביו. המקרה הבולט הוא אצל אבימלך. לאחר ששרה נלקחת לביתו, הקב"ה נראה אליו ומזהירו מלהתקרב אליה. אבימלך מצטדק:
"הֲלֹא הוּא אָמַר־לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא־ גַם־הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם־לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם־לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם־אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ־לִי עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ" (בראשית כ, ה-ו).
ההשוואה בין דברי הקב"ה לאבימלך לבין דברי אבימלך לקב"ה מאלפת. אבימלך אומר – בתם לבבי, ובנקיון כפי, הקב"ה משיב לו שהוא אכן תם לב, אבל ניקיון הכפים נעדר מן הרפלקסיה. תום לב הוא אי ידיעת הנסיבות, ניקיון כפים נרכש באמצעות פעולה אקטיבית של פקיחת עין לבלתי חטוא. אבימלך אינו נקי כפיים. הוא לא עשה את ההשתדלות המקסימלית הנדרשת מאדם המכניס לביתו אישה. והעובדה שלא חטא הייתה בזכותו של הקב"ה שמנע ממנו להגיע לכך (ראה: רש"י ובשונה: חזקוני, שם).
מקרה נוסף שונה מעט, מצוי בעדות האופי של הקב"ה ביחס לאברהם.
"וַיֹּאמֶר אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל־הַנַּעַר וְאַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כב, יב).
בניגוד לאבימלך שסבור שהוא זך וישר, אין לנו מידע על מחשבותיו של אברהם ביחס לעצמו בעת עמידתו במבחן. אך הפסוק מתאר מעין הפתעה מצדו של הקב"ה – "עתה ידעתי". אפילו הקב"ה לא סבר שהדיוק אפשרי.
הכרה קודמת של הקב"ה בערכו של אברהם נמצאת אף היא בפרשתנו:
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל־אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יט).
ההבלחות הללו עומדות על רקע אירועים שונים שמלווים אותנו מתחילת היכרותנו את אברהם. הקורא עשוי לפרשם לחיוב ולשלילה. אברהם עושה, משתדל אך גם טועה. הוא טועה באשר לישמעאל, הוא מתחנן על סדום ומתווכח עם הקב"ה ועוד ועוד. נקודת המבט האלוקית מעניקה את העמדה הנכונה של ההתייחסות אל אברהם ומעשיו. אך אברהם עצמו שותק. הוא אינו מדבר לא בשבח עצמו ולא בגנות.
הרב קוק אומר כי "את האופי העצמי אי אפשר לשום אדם לדעת. אפילו של עצמו. וקל וחומר של זולתו. לא של יחיד וקל וחומר של אומה. אנו הולכים סביב למרכז של הידיעה" (מוסר הקודש, פא). העובדה שאבימלך טועה ביחס לאופיו שלו חושפת בפנינו את הנקודה המתסכלת ביותר באנושיותנו. האדם מצווה לפעול ולעשות, ולבחור בטוב. האדם נאלץ לנווט בין אפשרויות שונות. אך בדרך כלל הבחירה איננה בין שחור ללבן ובין טוב טהור לרשעות. כמעט בכל צומת בחיים אפשר לבחור בשני הצדדים. את שניהם ניתן להסביר ולגבות באידיאות מתאימות. המבוכה הגדולה שבסופו של דבר מלווה את אלו המבקשים להיטיב דרכיהם היא בידיעת האיזון הנכון. בהבנת המשימה המוטלת עליהם. בניווט בין הרצון החופשי והמוסר הפנימי לבין קבלת העול. הרב קוק אומר שבסופו של דבר בעניין זה אנו מצויים באפילה גדולה. "אי אפשר לשום אדם לדעת, אפילו של עצמו". הכמיהה של כל אדם לקבל הד, לשמוע את קולו של ה', להבין היכן מקומו מנסרת בחלל.
חוסר היכולת לאמוד את המציאות נכוחה, וחוסר האפשרות לשער את מעמדנו הרוחני גורמים פעמים רבות להיתפסות ל"פרטים היבשים", לקורות החיים ולנקודות ציון, ולהיבטים חיצוניים. ובשל החיפוש אחר נקודת אחיזה שמקורה בידיעת העצמי, נוצר סיכון של כניסה למעגל קסמים של תלות מוחלטת בחברה ובדעתה. תלות בתמונת המראה שהאדם מבקש לקבל מן הסביבה. התרופה למכה הזו היא אחת, והיא מצויה בהבדל שבין שתי הדמויות הללו. עלינו לבחור בדגם אברהם ולבכרו על פני דגם אבימלך. לסרב לשפוט את עצמנו. להלך, לא תמיד על קו ישר אחד. לעיתים להתווכח, לעיתים לקבל את הדין. לעיתים להתמלא בחסד ולעיתים להתקשח ולנקוט במידת הדין. לכלכל את מעשינו תוך דין וחשבון מדוקדק אל מול עצמנו אך גם לזרום. להותיר את המרחב למעשים ולאירועים ולא לטיעונים ולצידוקים. להמיר את הכותרת בתוכן, את המחיר בערך, את התאריכים בזכרונות, את מספר הנעלים בנקודת היעד. לחיות ולהיות. (וירא תשע"ה)
