וַיִּשְׁלָחֵנִי

כאשר התורה שוזרת באותו הסיפור מילת מפתח, וחוזרת עליה כמה וכמה פעמים, היא מבקשת להפנות את תשומת ליבנו שבסיפור הזה- זו מילת הקוד והיסוד, שבאמצעותה נכון וצריך להתבונן על כל העלילה.

לאורך כל הסיפור הטראגי של מכירת יוסף- מהמכירה ועד התגלותו של יוסף בפני אחיו, תחזור ותעלה לנגד עינינו מילה אחת בולטת, בהטיות שונות: "וַיִּשְׁלָחֵנִי".

בחלק מן הפסוקים, בהחלט ניתן היה להשתמש במילה חלופית אחרת, או בדרך שונה לתאר את הפועל או את המעשה, ואעפ"כ נראה בעיני המתבונן והלומד כי פעם אחר פעם התעקשה התורה דרך גיבורי העלילה, להשתמש דווקא במילה הזו- 'וַיִּשְׁלָחֵנִי'.

במערכה הראשונה, כאשר יעקב קורא לבנו הצעיר ומבקש שיראה מה שלום אחיו, תופיע המילה הזו פעמיים: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה".

במערכה השנייה, כאשר יהודה מתחנן לאביו שיסכים להפקיד בידיו את האח הקטן בנימין, גם הוא משתמש במילת הקוד הזו שלוש פעמים: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל. וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם… וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ".

והנה גם יעקב שב ומשתמש בה פעם נוספת, לאחר שעשה בה כבר שימוש נרחב במערכה הראשונה: "וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין".

וכאילו כדי להוסיף עוד קיסם למדורה, גם בתיאור עזיבת האחים את בית המלך מופיעה שוב המילה הזו, למרות שבהחלט קיימות מילים אחרות עם אותה משמעות: "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם".

במערכה השלישית והאחרונה, הפעם יהיה זה יוסף שיעשה בה שימוש לצורך סיכום העלילה, יוסף המבוגר ב-22 שנה מיוסף ששמע את המילה הזו בפעם הראשונה מאביו. וכך יאמר לאחיו הנדהמים: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקים".

וברגע האחרון, לפני כיבוי האורות על פרשת מכירת יוסף, שוב תצוץ המילה הזו בסיפור המשפחתי, כשהתורה תעשה בה שוב שימוש מכוון: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה".

כשהמילה הזו מופיעה כל כך הרבה פעמים, היא באה לומר לנו שבעצם כל מה שקורה לנו, ומסביבנו, דברים שאנו לא מבינים בכלל, או דברים שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים, או כל מיני התרחשויות שאנחנו חלק מהם- כל אלו הם חלק מתוכנית אלוקית גדולה, שאנחנו בסך הכל שליחים לממש ולבצע אותה עלי אדמות. אנחנו שחקנים על לוח שח גדול של הקב"ה המנהל את העולם בחסדו. יש לנו בחירה חופשית, אנחנו מקבלים את ההחלטות האם לזרוק לבור או לרדת למצרים, אנחנו מתנהלים כבני חורין בעלי בחירה חופשית. כל זה נכון מזוית הראייה שלנו. ועם זאת, למרות שהרשות נתונה- הכל צפוי, והכל חלק מהתוכנית האלוקית הגדולה, שאנחנו רק מנסים להבין את פשרה בדרך כלל בדיעבד, תוך כדי ניסיון לחבר נקודות וחלקים לתמונה אחת גדולה ושלימה יותר.

נכון שיש לנו כוח גדול ו'בשבילי נברא עולם', אבל עוד יותר נכון ש'לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקים'. (ויגש תשפ)