מערכת שבתוןיועז הנדל
סגן אלוף במילואים, לשעבר שר וח"כ
זוהי פנייה לאנשי הציונות הדתית. המגזר, לא המפלגה שנושאת בשם הזה. אין ברירה אחרת מלבד להוביל לשינוי מלמטה. לקחת מנהיגות. לוודא שהמצוקה הערכית והמעשית בנוגע לגיוס לצה"ל נפתרת, או במקרה הרע מצטמצמת. אסור להנציח את העוול שהיה, אין שום תירוץ שיכול לאפשר זאת. הקונספציה של צבא קטן וחכם נעלמה מן העולם במלחמה הזאת, ומייד לאחר מכן צץ המחיר הכבד: כמות ההרוגים והפצועים שמחייבת עוד מאגרי מתגייסים. כל תירוץ לגבי מה שהיה לפני המלחמה (גם אם יהיה המדויק ביותר) לא יכול לשנות את הצורך הזה.
המפלגה שנושאת בשם "הציונות הדתית" בורחת מהאמת ומהעימות הנדרש כדי לגייס את החברה החרדית. יש ביניהם אנשים שמבינים היטב את המשבר הערכי שבו המפלגות החרדיות נמצאות, אבל חלשים מדי מכדי לעשות את הדבר הנכון. הם חיים בעולם שבו הכי חשוב הוא לשרוד על הגלגל.
בדיוק כפי שב-7 באוקטובר יצאו מהבית בני הציונות הדתית ובני הציונות החילונית להחליף את המדינה כשהפוליטיקאים השתתקו, כך גם עכשיו זה נדרש. אי אפשר להתעלם מכך שבכל פינה ורחוב יש משפחה דתית שבה בן פצוע, אב שנהרג. עוד ועוד סבבים של מילואים. נשים ואימהות שעובר עליהן משהו בלתי סביר. מפקדים בני הציונות הדתית, פצועים בני הציונות הדתית, והכי חשוב – ממשלה שבה לכאורה לציונות הדתית אמור היה להיות כוח מכריע למען הערכים שמייצגים המשרתים. במקום זה, קיבלנו נתק מוחלט.
בחג סוכות התאספנו בביתי שלושה אחים ואחות. כולם מגויסים, מגיעים מעזה, לבנון ואיו"ש, כולם מעל גיל המילואים, בפטור על פי החוק. למי שיש ילדים בגיל סדיר, הנשקייה הביתית בחגים כאלה גדלה בהרבה, ומתמעטים הזמנים שבהם כולם יכולים להתאסף. משפחות להן כמה ילדים בשירות קרבי חוות דאגה בלתי נתפסת, כאב אדיר, ויש מי שזה משנה אותן לעד. כל מי שאני מכיר בציונות הדתית חי כך, בתוך התחושה הזאת. זה לא סותר את הגאווה הגדולה בחינוך הערכי להגנה על המולדת.
מכיוון שכל שאר הקבוצות בחברה הישראלית נופלות לתוך התבנית הפוליטית הידועה מראש, דווקא הציונות הדתית צריכה להוביל את השינוי. דתיים וחילונים סוחבים את המדינה הזאת על הכתפיים. ללא הנכונות לצאת שוב ושוב לסבב מילואים, לסכן את החיים, אי אפשר לנצח במלחמה. ללא גיוס רחב יותר, יהיה קשה לעמוד במשימה בשנים הקרובות.
העומס על כתפי בני הציונות הדתית בולט לעין. בכל פינה, בכל כוח צבאי. כך גם היעדרות החרדים. נכון, יש נציגים בודדים שמתגייסים והרבה אנשי חסד אזרחים, אבל כשההנהגה מתייחסת למלחמת מצווה כשמד, זה ביזיון שאין כמוהו. העיקרון צריך להיות שכל צעיר – יהודי, ערבי, חרדי, חילוני – עושה שירות צבאי או לאומי למען המולדת. מי שלא משרת – לא מקבל כלום.
לא רק העיקרון עומד למבחן אלא גם היכולת שלנו להילחם. בשבועות האחרונים נהרגו, למרבה הצער, גם חיילים שהתגייסו אחרי שהמלחמה כבר התחילה. ביחידות לוחמות רבות, שולחים חיילים תוך כדי מסלול לשדה הקרב. זה בלי להזכיר מבוגרים רבים שחוזרים מפטור.
גיוס חרדים לפני שנה היה מביא לעתודת חיילים להווה. ומה שלא יקרה עכשיו ישפיע על מחסור עתידי.
יש עוול מוסרי אדיר בהתעלמות מבני התורה שבציונות הדתית, בהכחשת הציווי מדאורייתא למלחמת מצווה או התפיסה היהודית לגבי ערבות הדדית. יש כפירה גדולה בבריחה מהחובה להגן על המולדת. את חילול ה' הזה לא יפתרו בני תמותה. הציונות הדתית לא צריכה לנהל דיון תיאולוגי עקר עם החרדים. היא צריכה לנהל את תהליך קבלת ההחלטות. לא שנאת אחים מובילה את הצורך, אלא אהבת העם והמולדת.
מגזר שיש בו הרבה מאוד בני תורה, תלמידי ישיבות שגם לוחמים, מפקדים בכירים וזוטרים, לא יכול לוותר יותר. אסור לו להתעלם שנייה אחת נוספת מיחס החרדים לגיוס. אסור לו להסכים להנחות המוצא הפוליטיות, שאין מה לעשות כי חלילה יהיה משבר פוליטי. הפוליטיקה היא זו שהובילה ל-7 באוקטובר, היא זו שצריכה לחלץ אותנו משם.
משבר פוליטי? מה זה משנה כשאנחנו באירוע הכי דרמטי לעם היהודי מאז השואה?! צריך עכשיו לתקן, צריך עכשיו לנצח. שימו בצד את העלבון האישי, את עוצמת הפגיעה במילים שיוצאות ממנהיגי הציבור החרדי. גם בי יש כאב אישי מכך שיהודים רואים את בני העם שלהם שולחים את ילדיהם, מבכים את מתיהם, ואילו הם ממשיכים להתנהג כאילו שום דבר לא קרה. עכשיו צריך לוודא שזה משתנה. יש מספיק נציגים לציונות הדתית – המגזר בכנסת, יש מספיק כאלה בקואליציה. הם מפחדים? זו בדיחה. קרב זה מפחיד. להיות הורה לילדים בחזית זה מפחיד. שיפחדו, כי אסור שזה יימשך.
יש בעם ישראל כוחות אדירים. בזכותם מדינת ישראל ניצלה בשמחת תורה, בזכותם שנה אחרי יש שעדיין נלחמים, שעדיין מתנדבים. בזכותם לא נחזור אחורה להתעלמות מהעוול הזה.
