עגל ומחולות

מאורעות טראומטיים מותירים רושם לעולם, תרתי משמע.

תופעה זו אינה מיוחדת רק לאדם הפרטי. היא נכונה גם לעַם כולו.

בליבו של כל עם, וכך בוודאי עם ישראל, צרובים מאורעות קשים, שהותירו את רושמם לא רק לשעה אלא לדורות.

עיון בדברי ימי ישראל עשוי ליצור רשימה לא קטנה של מאורעות כאלה. חורבן הבית, הראשון והשני, גירוש ספרד, השואה, מלחמת יום כיפור והפיגועים הקשים שאנו חווים מעת לעת, הם רק חלק קטן מהם.

אכן, דומה שאין מי שיחלוק על כך שבשורה הראשונה של מאורעות מעין אלה, אם לא ב"עשירייה הפותחת", מצוי גם חטא העגל וכל הנלווה אליו.

ראשית המאורע לא בישרה על סופו. להיפך. תחילתו, בדאגה כנה, מלב דואג ואוהב,  של העם לגורל מנהיגו, משה רבנו: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לו".

לפי מדרש חז"ל (שבחלקו מבוסס לא רק על פירוש הפועל "בושש" במשמעות של איחור או עיכוב אלא גם על מעין נוטריקון של "בא שש", הגיעה השעה השישית ומשה רבנו טרם הגיע) היה מדובר באיחור קל למדי (במושגים של חברות תעופה המודרניות, ספק אם 'דיליי' מעין זה אפילו היה מזכה את הנוסע בפיצוי…).

מכוח דאגה זו החל הראש היהודי מתחיל להגות בכל מיני תרחישי אימה (מעין מוטיב דאגתה הידוע של האמא היהודייה: "איפה הילד? כבר חמש דקות אחרי הזמן, והוא טרם הגיע"), בדבר גורלו של המנהיג האהוב. "לא ידענו מה היה לו" (דאגה זו מובלטת גם כאן, גם בתיאורו של אהרן להלן, לב, כג).

יתר על כן: בני ישראל אינם מוכנים להישאר, ולו שעה קלה בלי סמכות רוחנית-מנהיגותית, ופוקדים על אהרן: "קום עשה לנו אלהים!".

בין אם מונח זה מבטא כאן לשון 'קודש', ומכוון כלפי תרפים או פסל שיהיו מעין תחליף לקב"ה ושליחו, ובין אם מכוון הוא כלפי מונח של חולין טהורים, "אלהים" אזרחי, במשמעות מנהיג ושופט (וכמוהו רבים במקרא, דוגמת "עד האלהים יבא דבר שניהם", "ונקרב בעל הבית אל האלהים" ועוד), על פני הדברים יש כאן ביטוי דווקא לאחריות ראויה. העם אינו רוצה להישאר, ולו לשעה קלה, בלי מנהיג שיורה אותו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה.

אכן, הדאגה הכנה לגורל משה הפכה עד מהרה לחינגה פרועה ולהילולה אקסטטית. בציוויו של אהרן, ממהר העם לפרוק את נזמי הזהב שבאוזני בניו(!) ובנותיו, מביא אותם אל אהרן והלה בונה ממנו עגל מסכה.

בתוך זמן קצר, ממיר העם את דמות מנהיגו הדגול משה רבנו בעגל זהב דומם (אחד מגדולי החסידות ביקש להמליץ טוב בעד ישראל וללמד עליו סנגוריה ואמר: מה בין דור המדבר לדורנו-שלנו? בני דור המדבר היו מוכנים לוותר על כסף וזהב שלהם כדי לעשות להם א-להים. בני דורנו מוכנים לוותר על א-להים כדי לעשות להם כסף וזהב…).

כמתואר במקרא, ההילולה לא התמצתה רק בתוכן רוחני. עד מהרה, הפכה למשתה פרוע שליווה את הפעילות הדתית-רוחנית, ואולי הפך למוקדה: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק".

להבדיל אלף אלפי הבדלות, בדומה לאברהם אבינו בפרשת העקדה, בני ישראל ההוללים והסובאים לא רק "קמים בבוקר", אלא משכימים קום. הם לא יכולים להמתין עוד. מיד לאחר הקרבת עולות ושלמים, אולי כדי 'לצאת ידי חובה', מגיע הרגע שלו חיכו: "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק".

אכילה, שתיה, ו"צחוק". והרבה מהם (לכן מופיע הפועל כפועל מתמשך: "אכל ושתו", ולא רק "אכלו ושתו").

גם משתה גדול, כיד המלך (ושמא אין זה מקרה שבשנים הרבה נסמכת קריאת פרשת כי תשא לחג הפורים, שעומד בסימן "המשתה הגדול"), גם "צחוק".

בלשון מקרא, עשוי "צחוק" זה להתפרש במשמעות נחמדה, מעלת חיוך, של היתול ושמחה.

אכן, חז"ל ראוהו כמכוון כלפי שלוש העבירות החמורות והקשות ביותר שעליהן מצווה אדם מישראל "ייהרג ובל יעבור": עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (ראו בראשית כא, ט: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק", ורש"י שם, בעקבות המדרש: "מצחק" – עבודת אלילים, כמו שנאמר (בפרשתנו, פרשת העגל, שמות לב): 'ויקומו לצחק'. דבר אחר: לשון גילוי עריות כמה דתימא 'לצחק בי'; דבר אחר: לשון רציחה כמה דתימא (שמ"ב ב) 'יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו' וגו'".

המחזה הקשה אינו מסתיים כאן. מילה אחת המופיעה לראשונה בהמשך הפרשה, מכה שוב בעוצמתה, ודומה שהיא הייתה ה"קש ששבר את גב הגמל": "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת, וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר".

ברגע זה משה רבנו מבין ומבחין, שלא מדובר רק בכֵּשֶל רִגְעִי, חד פעמי, אי עמידה ביצר התאווה והתיאבון המביא את העם לידי הילולה פרועה של אוכל ושתייה, זלילה וסביאה, מין ואלימות, אלא גם "מחולות".

באותה שעה היו בני ישראל לא רק "מומרים לתיאבון" אלא גם, ואולי בעיקר, "מומרים להכעיס".

ה"מחולות" מבטאים את השמחה וההזדהות הנפשית של העַם עִם החינגה הפרועה הזו. לא רק מילוי הכרס באוכל ושתייה, מעין "שישו בני מעיי", אלא מילוי הנפש בכל החולאים הרעים, תוך הזדהות עמם ועם כל הרע שהם מבטאים.

בנקודה זו כשל כוח הסבל של משה רבנו. הוא משליך מידיו את הלוחות ומשבר אותם.

אדם, כל אדם, עשוי ליפול ברשת החטא. ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אך משעה שהדבר נעשה לו 'מחול', עצם מעצמיו ובשר מבשרו, תוך הזדהות נפשית, לא רק פיזית, עם מעשיו הרעים, אין כבר דרך חזרה (השוו לגישת חז"ל בעניין משתאות הסביאה והזלילה של אחשוורוש: "מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה?… מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע", מגילה יב, ע"א. רוצה לומר: לא עצם ההשתתפות במשתה– אולי מאונס וכפייה – היא שגרמה, אלא ההנאה הימנה. תחילתו באונס וסופו ברצון).

חברת השֶפַע והפֶּשַע של ימינו מזמנת לנו לא אחת 'משתאות' להמונים. לא רק בלאס וגאס ומקאו, דובאי ופריז, אלא גם באילת, תל אביב וירושלים. מזנוני אוכל המחַשבים להתפקע מרוב האוכל שעליהם, צלחות עמוסות לעייפה, בר עשיר ומגוון של משקאות חריפים ללא הגבלה (כולל "בירה מהחבית"), ועוד מיני תענוגות.

המבקשים להם מעט חופש, פנאי ושלווה, ואפילו הדבקים בתורת 'החיים הטובים' (bon vivo), ולו כמקום מפלט ועיר מקלט מצרות היום-יום, צריכים להיזהר ולהישמר שהאמצעי לא ייהפך לתכלית, ושאותו רצון, לגיטימי כשלעצמו, לקצת נופש ורווחה רגעיים לא יהפכו לשגרה, לאורח חיים של קבע, המלווה ב'מחולות', בהזדהות נפשית עם תרבות ההדוניזם והנהנתנות הפרועה, תוך המרת הטפל בעיקר, שתחילתה הנאה, צחוק ומחולות, וסופה כליה ואבדון, שוד ושבר.

(כי תשא תשפ"ג)