בעולמם של חכמים, אנו מוצאים הרבה דברי אגדה וסיפורים מאתגרים. פעמים רבות, לא ברור מהי המסקנה העולה מהם. כזה הוא הסיפור שרבים למדו אותו לאחרונה בדף היומי (מתורגם): "בשכנותו של רבי זירא היו בריונים, והיה נוהג בהם בקרבה ובחביבות כדי שיחזרו בתשובה. היו החכמים מקפידים עליו, ולא היו מרוצים ממעשיו אלו. כאשר מת רבי זירא, אמרו הבריונים לעצמם: עד עכשיו היה 'קטינא חרוך שוקיים' (כינויו של רבי זירא) מבקש עלינו רחמים ומתפלל עלינו שלא יענישו אותנו משמיים על מעשינו. ועכשיו, מי יבקש עלינו רחמים?' הרהרו בליבם ועשו תשובה" (סנהדרין לז עא).
מהי המסקנה שאנו אומרים ללמוד מסיפור זה? לכאורה, עולה ממנו כי הדבר הנכון לעשות אינו לקרב בחביבות, שכן הסיפור הזה מעלה את העובדה שבמקרה של רבי זירא ההשתדלות שלו גרמה לכך שה"בריונים" לא חשו כל חובה לטפח את עצמם. רק משעה שהם איבדו את המשענת של רבי זירא, הם פעלו בעצמם. יש הטוענים כי דווקא נתינת צדקה גורמת לתלות של המקבל בנותן, ואילו שערי צדקה לא היו פתוחים היו מבקשי הצדקה נדחפים מתוך המציאות לדאוג לעצמם; יש הטוענים כי האוזן הקשבת והלב הפתוח לכאבים ולחרדות שאופפים את כולנו לא בהכרח מחזקים כי אם מחלישים, ודווקא אם לא הייתה אפשרות כזו היו נפתחים שערים להצמחת חוסן פנימי לקום ולהשתקם כתוצאה מהנעה פנימית, וכן על זה הדרך.
מאידך גיסא, אנו מכירים היטב בחשיבות העליונה של ההיבטים ההפוכים. ישנם אנשים שזקוקים מאוד לצדקה, ומניעת הצדקה מהם מפילה אותם לתהומות שהיציאה מהן היא כמעט בלתי אפשרית; אנשי הטיפול ובריאות הנפש עושים מלאכת קודש בחיזוק היכולת להשתקם ולהירפא, והותרת הפגועים בלי זה היא מהאסונות היותר גדולים; ואפילו בסיפור על רבי זירא, אם רבי זירא לא היה מקרבם לא היה עולה בדעתם לשוב בעצמם כשהוא נעלם, ועל כן לא ניתן להסיק מסיפור זה כי מוטב היה שלא היה מקרבם.
נראה שהיסוד הגדול שניתן ללמוד מכך הוא הלכה המופיעה בהלכות הדלקת המנורה במקדש – "מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". אסור לנו להניח אנשים לבדם. מוטלת עלינו חובה לנהוג כרבי זירא, שלא התעלם אפילו מה"בריונים" אלא פעל לקרבם ככל שהיה יכול; אסור לנו לאטום את ליבנו ממבקשי הסיוע והעזרה ולומר לעצמנו כי אנו דווקא מיטיבים איתם אם אין אנו פותחים את ידינו ונותנים להם כיכולתנו. מצוות הצדקה היא מהיסודות היותר עמוקים של הקיום החברתי שלנו, והרמב"ם אף ציין כי "…מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה"; ואנו למדים מניסיוננו את החשיבות הגדולה של מקצועות הטיפול למיניהם, כמו גם האוזן הקשבת והמתחשבת של כל אדם, שפותחת את שערי הצמיחה המחודשת.
אולם, לנגד עינינו צריכה להיות המשימה של "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", לאמור: לנוע באופן מתמיד מקיומה של תלות והסתייעות ליכולת לעמוד על הרגליים של עצמנו. זה נכון ב"קירוב", ובסופו של דבר השאלה היא האם עולמם המוסרי והרוחני של אלה שאנו מקרבים עומד בפני עצמו; זה נכון בענייני צדקה, והמשפט המפורסם שככל שאנחנו יכולים עלינו לחלק חכות ולא דגים – צריך להנחות את המדיניות האישית והציבורית, וכדברי הרמב"ם: "…מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול…". והדבר נכון גם ביחס לכל עולמות הנפש והחוסן.