אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת ויקרא הפותחת את החומש השלישי, מהווה המשך ישיר לחומש שמות שהסתיים בשבוע שעבר, כאשר ספר שמות נחתם בקביעה שמלאכת הקמת המשכן הסתיים והכל עומד על תילו. חומש ויקרא מבקש לספק את ספר הוראות ההפעלה של המשכן. חומש ויקרא עוסק בפולחן הדתי וכיצד יש לקיימו.
אחד הדברים המרכזיים במשכן נסוב סביב הבאת קורבנות. הבאת הקורבנות יוחדה לצמתים אופייניים בחייו של אדם או הציבור. כך למשל יש קורבן תודה, וקרבן חגיגה, קרבן אשם, קרבן פסח, קרבן תמיד קרבן ציבור שהיה מוקרב פעמיים ביום בבוקר ובערב, קורבנות ציבור נוספים הם קורבנות המוספים המוקרבים בימי החג הקבועים בתורה, בראשי חודשים ובשבתות, ועוד.
בין ענייני הקורבנות המוזכרים בפרשה מוקדשת חטיבה שלמה של קורבנות שמכונות 'חטאת' עניינו של קרבן חטאת מפורש במקרא, וכך אנו קוראים: "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה אחת מהינה". יסודותיו של קרבן הם שלושה. הראשון אדם, השני – יסוד עובדתי – עשה מעשה אסור, והשלישי יסוד נפשי – בשגגה. בתוך קרבן חטאת ניתן למצוא תת סיווג של קרבן חטאת שמותאם למבצע העבירה. הצצה אל תתי קרבן החטאת מגלה כי הקטיגוריות המובחנות הן: חטאת כהן המשיח, חטא עדת כל ישראל, נשיא שחטא, ואדם פרטי שחטא.
לא כאן המקום להאריך בכל תת החטאות שמנינו, ואת דברינו כאן אבקש לייחד לתת קטגוריה הנקראת 'חטאת העדה', וכך הדברים מתוארים בכתוב: "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ואשמו". את המילה 'עדה' במקרא ניתן לפרש במספר משמעויות. אחת המשמעויות מזהה את המילה 'עדה' ככזו המוסבת לקבוצה מצומצמת, בעל סמכות שילטונית – שיפוטית, כך למשל אנו קוראים בעניינו של גואל הדם: "והיו לכם הערים למקלט מגואל הדם ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט…ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם…והצילו העדה את הרוצה…והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו".
בניסיון להבין פשר המושג עדת ישראל עמדו חז"ל במדרש הלכה וקבעו: "עדת ישראל – יכול בכל העדה הכתוב מדבר?" תוהה המדרש מה כוונת הכתוב "עדת ישראל" האם הכוונה לכלל הציבור, תשובתו המדרש לשאלתו שלו שהכוונה לבית דין ולא לכל העדה. הנחת המוצא המקראית והיא במידה מסויימת מבטאת את התפיסה האנושית לפיה טעויות, חטאים ונפילות הן חלק בלתי נפרד מהאדם. ואלו אינם פוסחים גם על שופטים כבני אדם בכלל ובעבודתם השיפוטית בפרט.
אלא שהבעיה מקבלת משנה תוקף כאשר אנו מדברים על טעויות שיפוטיות שם לא פעם יש בכלל קושי לזהות את הטעות, כך למשל השופט לוין בניסיון לבטא את הקושי העומד בפני השופט לעמוד על טעותו כותב: "אחת הבעיות המרכזיות בהליך השיפוטי היא שבדרך כלל אין בידי השופט לקבל היזון חוזר על תוצאות החלטותיו" בהמשך מביע השופט לוין ספק אם ניתן בכלל ליצור מנגנון מעין זה.
לאפשרות שבית דין יטעו מוקדשים דיונים הלכתיים במסכת 'הוריות'. המסכת פותחת ועוסקת בדינם של דיינים ששגו בפסיקתם והתירו לציבור את האסור, והציבור פעל בהתאם לפסיקת בית הדין. במקרה כזה על הדיינים רובצת אחריות ובזמן שבית המקדש היה קיים לפי חלק מהדעות היה על השופטים בעצמם להביא קרבן על טעותם.
מהי טעות שיפוטית? כיצד מגדירים טעות. דומה כי טעות שיפוטית יכולה להיות מוסבת לאחת מבין שלש האפשרויות הבאות: האפשרות הראשונה מתייחסת למצב בו הפסיקה סותרת נורמה חוקית מפורשת. אפשרות שניה של טעות שיפוטית יכולה להתרחש כאשר הפסיקה סותרת תקדים משפטי או פרשנות חוקית מקובלת; והאפשרות השלישית מתייחסת לטעות בשיקול הדעת השיפוטי, שיקול הדעת הפרשני, שיקול דעת שאינו נכון ואינו מתיישב עם המציאות עם חומר הראיות או עם השכל הישר.
אחד העקרונות התלמודיים בהקשר של טעות קובע: "טעה בדבר משנה – חוזר, טעה בשיקול הדעת – אינו חוזר". עקרון זה מתייחס לפסיקה שיפוטית של דיין. מבחין העקרון בין שני מצבים. במקום בו הטעות נובעת מאי הפעלת המסגרת הנורמטיבית המתאימה שאז יש מקום לשוב ולדון בעניין מחדש ולשנות את התוצאה שהתקבלה בטעות. לבין מצב בו הטעות היא בשיקול הדעת, קרי ביישום הנורמה ובהפעלת הנורמה המשפטית על המציאות, במקרה כזה טעות בשיקול הדעת אינה טעות שיש לבטל את ההכרעה השיפוטית שניתנה.
בניסיון לחשוב על דרך שיש בה כדי לצמצם את הטעות השיפוטית, ראוי לשוב אל פירושו של ר' חיים בן עטר, המוכר בכינוי 'אורח חיים', שכאשר עמד על החובה המוטלת על השופט והמעוגנת במקרא בציווי "ושפטו את העם משפט צדק". נתן עצה לשופט כיצד יוכל הוא להגיע בהכרעותיו למשפט צדק, וכך הוא לשונו: "כאן העיר הערה גדולה לחפץ לשפוט בצדק, והוא כי כשירצה לעמוד הדיין על משפט האנשים אשר להם הריב יהיה בסדר זה שיעביר מבין עיניו ב' הנושאים ולא ילביש משא ומתן ההלכות שיעשה באנשים אשר להם הריב לומר כפי זה יתחייב פלוני וכפי זה יהיה להיפך אלא יעשה עיונו וצדדי ההלכה כאלו אין אדם שצריך להוראה זו עתה אלא לעמוד על הדין לדעת הלכות התורה, ואחר שיעמוד עליו בדרך זה מה שיעלה במצודתו ידין בו לבעלי דינים יזכה הזכאי ויתחייב החייב, והוא אומרו ושפטו את העם משפט פירוש כבר הוא משפט בפני עצמו זה יהיה צדק, אבל זולת זה כשיעריך בדעתו בעת שמזקק ומצרף הדין לבעלי דינים על כל פנים יהיה א' יותר מתקרבת דעתו אליו ולא יצא המשפט צדק, ובפרט במשפטים שתלויים בשיקול הדעת ובהטיה מועטת בנקל יטה דעתו".
העצה שמשיא האור חיים לשופט היושב בדין, שבעת הכרעת הדין ישווה לנגד עיניו כאילו הוא דן בעניין תיאורטי, העיון התיאורטי מתאפיין בחתירה אל נקודת האמת הבסיסית, הצדק. נטרול הצדדים והפיכת הסוגייה המשפטית לתיאורטית תוביל בהכרח לתוצא הצודקת יותר, שאם לא כן יכול ודעתו תטה לאחד הצדדים, מה שיכול ויוביל לתוצאה שאינה צודקת.
חטאת המערכת המשפטית צריכה להזכיר לשופט שהוא ככל אדם אינו חף מטעויות, וככזה עליו לזכור תמיד את דברי חז"ל בתלמוד: "לעולם יראה דיין את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהינום פתוחה לו מתחתיו, אם יסטה משורת הדין", תפיסה זו מבקשת להזכיר לשופט לבל יהפוך מקצוע השיפוט לשגרת אנשים מלומדה, שליבו של השופט עם הזמן לא יהא גס עם הציבור ופסיקותיו יהיו מתוך העקרון של 'הוו מתונים בדין'.
