זריזות ויעילות שיפוטית

ספר ויקרא מכונה בפי חז"ל "תורת כהנים", מפני שהוא מוקדש ברובו להוראות לכהנים כיצד לנהל את עבודת המשכן בתקופת המדבר. הכהנים היו עובדי ציבור שהוסמכו לעבוד בקודש, ולמעשה היו החוליה המקשרת בין האדם לבין האל, שיועדה לעבודה ציבורית. עיון בהוראות המקרא לכוהנים עשוי ללמד אותנו מהי תפיסת תפקיד נכונה של עובד הציבור, וכיצד ראוי לה לרשות מנהלית לנהוג. אחד ממאפייניהם המובהקים של הכהנים היה מידת הזריזות במילוי תפקידם, עד שנאמר עליהם: "כהנים זריזין הם".

אחד המקורות לחובת הכהנים לעשות את מלאכתם בזריזות הוא פרשתנו, במילה הראשונה בפרשה: "צו את אהרן ואת בניו לאמר". המילה "צו" אינה שכיחה במקרא ולכן נזקק המדרש לעמוד על משמעותה, וכך הוא מסביר: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: וביותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס". לפי המדרש, מילת "צו" מורה לאדם המצווה שמשעה שנצטווה, וכל זמן שהציווי עומד בתוקפו, הוא חייב לפעול במהירות ובלא שיהוי. ונשאלת השאלה: מה טעם בהוראת זירוז זו אם ממילא הכהנים זריזים? התשובה לשאלה זו באה בדברי ר' שמעון, האומר שחובת הזירוז יש לה מקום כל אימת שמי שמצֻווה עלול להפסיד אם יקיים את המוטל עליו.

 "לך אל הנמלה עצל" – על הזריזות

אחת מן הקריאות הגדולות בעולמה של ההלכה היהודית היא הדרישה מן האדם לעשות את המוטל עליו בזריזות וביעילות ובלא השתהות. הזריזות נתפסת כנעלה שבתכונות האדם וכיסוד כל המידות. הזריזות נלמדת מאברהם אבינו, שבמעשיו הפרטיים ובעבודת האל התנהל בזריזות. כך למשל נאמר בתורה לעניין הכנסת אורחים, שאברהם הזדרז לקיים אותה. שנאמר: "וירץ לקראתם". ולא רק בהכנסת אורחים, אלא גם כשנצטווה להעלות את בנו יצחק לעולה, הוא פועל בלא שיהוי, שנאמר: "וישכם אברהם בבקר".

וכך גם מצינו בחז"ל אמירות בשבח הזריזות, כגון: "זריזין מקדימין למצוות", "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה". "חביבה מצוה בשעתה". הנהגות אלה עניינן לזרז את האדם לקיים את עבודת האל. זאת ועוד. הזריזות תופסת מקום של כבוד בהגות ובספרות המוסר.

ודוק. לצד הדרישה לזריזות, הזהירו לא פעם חז"ל מפני החיפזון, שיותר משיש בו יתרון למי שפועל על פיו, יש בו מכשלה. כך למשל אנו מוזהרים: "הוו זהירין שלא לעשות דבר מעניינכם על דרך המהירות, אלא שהוא קלות ושטות, כי מן המהירות לא יצא דבר מתוקן לעולם, ובמתון יתקנו העניינים ויזדמנו הבקשות.

צא ולמד עד כמה חשובה הזריזות בעולמה של הלכה. מכאן אבקש לצאת ולדון בשאלת הזריזות והיעילות של המערכת המשפטית. שופטים הינם עובדי ציבור שמתוקף מעמדם וסמכותם מוענק להם הכח להכריע בסכסוכים משפטיים. למשפט משקל חשוב ביסוד העולם, ובלעדי המשפט לא תתיכן תקינות חברתית, או כפי שניסח לנו זאת רבן שמעון בן גמליאל, במסכת אבות: "על שלושה דברים העולם קיים, על הדין על האמת ועל השלום".

גולת הכותרת במלאכתו של השופט באה לידי ביטוי בכתיבה. כתיבת החלטות, פסקי דין, הכרעות דין וגזרי דין. ומכאן לשאלה תוך כמה זמן צריך שופט ליתן את הכרעתו. האם שופט יכול להשהות מתן החלטה כל כמה שהוא רוצה? האם הוא מוגבל בסד זמנים? מתי העיכוב במתן החלטה הוא רצוי ומתי אין הוא נכון? שאלות אלו מעסיקות לא מעט את העוסקים במלאכת השיפוט. והמעיין בהוראות סדרי הדין במשפט הישראלי מוצא שהמחוקק מבקש להסדיר סוגייה זו בדרכם שונות.

כך למשל: בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות מתקיים התקנות נמנע מלקבוע סד זמנים למתן פסק דין, תחת זאת נקבע כי: "בתום הדיון בכל הליך ייתן בית המשפט את החלטתו בהקדם האפשרי בהתחשב, בין השאר, בהיקף הראיות בכתב ובעל פה ובמורכבותו של ההליך". הוראה מיוחדת אנו מוצאים גם בסדר הדין הפלילי, שם קובע המחוקק ביחס להכרעת דין כי: "בתום בירור האשמה יקבע בית המשפט מועד למתן הכרעת דין, המועד יהיה בתוך 30 ימים מיום שמיעת הסיכומים לעניין האשמה או מיום הגשתם; נשיא או סגן נשיא של בית המשפט רשאים להאריך את התקופה מטעמים מיוחדים שיירשמו, על הארכה כאמור ידווח נשיא או סגן נשיא של בית המשפט לנשיא בית המשפט העליון", ובעניין גזר דין פלילי קובע החוק כי: "בתום הטענות לעניין העונש יגזור בית המשפט את דינו של הנאשם…".

כדרכנו נבקש לעמוד על סוגיה זו דרך נקודת המבט של המשפט העברי.

עינוי ומתינות בדין

את דיוננו נתחיל במשנה במסכת אבות הקובעת: "חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה", תפיסה עקרונית זו מובאת להלכה גם בספר הטור בחלק בחושן משפט.

ר' שלמה יצחקי, רש"י, מסביר מהו 'עינוי דין' – "שמענה דינו של אדם ומעכבו מלפסוק לו דינו". לפי פירושו של רש"י עינוי דין משמעותו ההימנעות מליתן הכרעה בדין. ומהי השתהות במתן החלטה שיש בה כדי עינוי דין מסביר הרמב"ם בפירושו למשנה: "הכבדת הדין ושיהויו ימים רבים בדבר". כלומר הרמב"ם אינו מניח לנו מידה פורמאלית למהו עינוי אלא קובע שעינוי דין הוא כאשר פסק הדין מושהה 'ימים רבים'.

פרשנות אחרת אנו מוצאים אצל ר' שמעון בן צמח דוראן, הרשב"ץ, מגדולי פוסקי ספרד במאה ה-14, הוא מסביר עינוי דין בצורה אחרת, לפי פרשנותו עינוי דין חל במצב שהשופטים "יודעים אותו ומענין אותו לעכבו". במילים אחרות עינוי דין חל מהרגע שנגמר הדין והשופט כבר יודע מה לפסוק אולם הוא מעכב את כתיבת פסק הדין.

במשנה במסכת סנהדרין  אנו מוצאים קביעה ברורה יותר בשאלת המועד למתן פסק דין, וזאת באבחנה שבין דיני ממונות – המשפט האזרחי, לבין דיני נפשות. וכך אנו מוצאים: "דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב".

רש"י בפירושו לתלמוד עומד על עינוי דין ומסביר: "כל זמן שלא נגמר הדין לא הוי עינוי הדין, דכל שעה מצפה להצלה, אבל כשנגמר – כל היום מצפה למיתה, והוי [=ויש] עינוי הדין". במילים אחרות עינוי דין לתפיסתו של רש"י חל כל עוד לא נגמר הדין, כל עוד בית המשפט לא נתן הכרעתו, ולמה אין בכך משום עינוי דין משום שלנאשם יש תקווה אולי ינצל מהדין אולי בית המשפט יוציאו זכאי, ולכן מהצד הסובייקטיבי של הנאשם הוא כן מעדיף שהדברים ייבחנו היטב ולא ימהרו לחרוץ את דינו שמא המהירות תוביל לתוצאה שגויה.

גישה מעניינת באשר למהות עינוי הדין אנו מוצאים בדברי הרמב"ם, הקובע: "לא תעשו עוול במשפט – זה…המענה את הדין, ומאריך בדברים הברורים כדי לצער את אחד מבעלי הדינין – הרי זה בכלל המעוול". ברוח זו נפסק גם בשולחן ערוך, הקובע: "צריך הדיין לפסוק את הדין מיד אחר שיתברר לו. שאם מענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מבני הדינים הרי זה בכלל לא תעשו עוול במשפט". יוצא שלפי שיטת הרמב"ם והשולחן ערוך עינוי דין מתקיים רק כאשר העיכוב במתן החלטה אינו מקרי אלא מתוך כוונה של השופט לצער את אחד מבעלי הדין ולא להכריע בעניינו. במילים אחרות עינוי דין לפי גישה זו מורכב מיסוד עובדתי של עיכוב ומיסוד נפשי של השופט שמבקש לעכב בכוונה.

מנגד בספר החינוך כאשר הוא עומד על עינוי דין הוא אינו תולה את עינוי הדין בכוונת הדיין לעשות כן בכוונה, אלא, וכך ניתן לדייק מספר החינוך, עינוי דין מתייחס לכל מצב בו הדיין מעכב את הדין "המענה את הדין בכלל מעוול משפט".

אל מול הרצון לייעל את ההליך השיפוטי, אין לקבוע קטיגורית שהחלטה יש לתת במהירות, שיש בה כדי לפגוע במטרה להשיג צדק. ואל מול החובה שלא לענות את הדין חלה על השופט החובה "הוו מתונים בדין". מסביר רש"י בפירושו למשנה שמסביר: "הוו מתונים בדין. לשון ממתינין שלא יהיו גומרין הדין במהרה אלא חוקרין בו בעומק לפי שהדין יושב ברומו של עולם…ולענין הדין היו אומרים שצריך לו לאדם ליישנו כדי לעיין בו יפה". והרמב"ם מוסיף: " שיאחרו לגמור הדין ולא יפסקוהו במהרה, עד שיבינוהו, שאפשר שיתגלו להם עניינים שלא יתגלו בתחילת המחשבה".

ומאריך עוד בדבר רבינו יונה, ספרד המאה ה-14, מרחיב את הדברים עוד: "למורים הוראות ולפוסקין הוראות ולפוסקין את הדין אמרו לבל יסמכו במחשבה ראשונה אך בהמתנה גדולה ובעיון הדק לבל יטעו בשיקול הדעת כי האדם הממהר להורות נקרא פושע ואף על פי שחשב לומר האמת אין זה שוגג אך קרוב למזיד הוא אשר לא נתן בלבבו לאמר לבב הנמהרים לא יבין לדעת כי הטעות בכל אדם מצוי הוא…וכמו שאמרו חז"ל הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. לכן האדם המורה יש לו לישא וליתן בדבר ולהחמיץ המחשבה ולהשהותה כעניין שאמרו מחמיצין את הדין שעל ידי חימוץ והמתנה מוסיף סברא על סברתו ופלפול על פלפולו עד שידין דין אמת לאמתו כי במחשבה השנייה יראה לומר מה שלא ראה בראשונה…"

במילים אחרות ולצד החובה לחתור אל מתן החלטה מהירה ואי עינוי דין, מחוייב השופט להישאר מתון בדין, מתינות זו תובעת מהשופט לברר היטב את העובדות וליישם נכון את הנורמה המשפטית, שאם לא כן יצר הוא עוול נוסף תוך כדי רצון לייצר צדק.

אם נבקש לסכם את הדברים נביא מדבריו של הרשב"ץ שבפירושו מסביר את האיזון הנכון בין מתינות בדין לבין עינוי דין, וכך הוא לשונו: "הוו מתונים בדין לשון המתנה ואיחור עד שיתברר להם יפה, אבל אם הדבר הוא ברור, אינו שבח לאחר אותו. וזהו עינוי הדין אשר יזהיר עליו"