אביטל דואן (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)הומור הוא כלי משמעותי מאוד וחלק בלתי נפרד מחיינו. משחר ההיסטוריה אנשים צחקו, ויש לזה עדויות כבר במקרא. אבל מאז 7 באוקטובר, חזרה לשגרה וגם לצחוק, מעוררת באנשים רבים אי-נוחות ורגשות אשמה. פורים כבר כאן, והשאלה חייבת להישאל: איך נכנסים לאווירת החג הפורימית? איך צוחקים בתקופה כזאת – כשחיילינו ממשיכים לחרף את נפשם בשדות הקרב, אלפי פצועים יעבירו את החג בבתי חולים ובאגפי שיקום, מאות אלפי מפונים טרם שבו לביתם, והחטופים עודם מוחזקים בשבי חמאס? סטנדאפיסט וד"ר לפסיכולוגיה מתגייסים לענות.
"לבדיחה טובה דרושים שני מרכיבים: אמיתות בוטות, ושק חבטות. ומי כמו עמנו, עם ישראל, היה שק חבטות דורות על דורות", אומר עו"ד בני דון-יחייא, עורך דין לדיני משפחה וירושה, מגבעת שמואל. דון-יחייא גם מעלה שני מופעים הומוריסטיים ובהם תובנות לשמירת הנישואין ולחיזוקם, ולחיים טובים ושמחים יותר: "טובים השניים" על זוגיות ו"צחוק הגורל" על הומור יהודי.
"כמעט בכל בדיחה יש קורבן"
לדברי דון-יחייא, הומור הוא צורת תקשורת שמטרתה לגרום לשומע קודם כל לצחוק. "זו היכולת לתפוס את הצדדים המשעשעים והמגוחכים אך גם את הקשים וחסרי ההיגיון של החיים, מתוך יחס של אהדה סלחנית", הוא מסביר. "אבל כמעט בכל בדיחה יש קורבן: יהודים וגויים, נשים וגברים, אשכנזים ועדות מזרח, עניים ועשירים ועוד. אולי גם משום כך יהודים אהבו תמיד להתבדח. אלה החיים שלנו. תחושת הקורבנות גורמת לקרבה, וזו אחת ממעלותיו הרבות של הומור טוב".
דון-יחייא מדגיש את ייחודו של ההומור היהודי על פני ההומור של שאר העמים, ולטענתו יש לו תפקיד בהישרדות של העם. "עבור בני עמנו, אוצר הצחוק היהודי הוא הנשק הסודי. כמה שהוא עזר ועוזר לנו לשרוד… הוא מנגנון הגנה", מבהיר דון-יחייא. "אומרים שהומור הוא תכונה שיש לנו ואין לאחרים. ומישהו אמר שאנשים יודו בשוד של קשישות, שיש להם פאה נוכרית ושיניים תותבות – אבל עוד לא נולד היהודי שיודה שאין לו הומור. זיגמונד פרויד אמר שאינו יודע אם 'יש עוד עם הצוחק על האופי שלו כמו שהיהודים עושים'. בכך הוא ביטא את אחד המאפיינים העיקריים של ההומור היהודי – הומור עצמי. הנה דוגמה להומור עצמי עם קורטוב 'אנטישמיות' עצמית: למה ליהודים יש אף ארוך? כי האוויר בחינם".
"כמעט בכל בדיחה יש קורבן: יהודים וגויים, נשים וגברים, אשכנזים ועדות מזרח, עניים ועשירים ועוד. אולי משום כך יהודים אהבו תמיד להתבדח, תחושת הקורבנות גורמת לקרבה"
למה באמת הכסף גודש את ההומור היהודי?
"כי בכל הגלויות היהודים היו דלי אמצעים. הפריחה של ההומור היהודי מזוהה בעיקר עם הקהילות היהודיות במזרח אירופה במאה ה-19. היהודים חיו שם בעוני ובסכנה פיזית תמידית. במקרים רבים הם חוו מצוקת רעב, והמצב הזה הצמיח הומור משובח: כי כשאין אוכל להכניס לפה – במה ממלאים אותו? יהודים מילאו בפסוקים, ומה מתאים יותר מהפסוק בתהילים: 'אז יימלא שחוק פינו'… מתי ההומור פורח? כשהעוני מתארח. פרט לכסף, מאפיין את ההומור היהודי שאר הדברים שהעסיקו את אבותינו בגולה: משפחה, היחס לאחר, בעיקר לגויים, מחלוקות פנימיות. החמות מככבת בהומור שלנו וסופגת את החיצים הרעילים ביותר".
דוגמית בבקשה.
"ראו יהודי אחד שפניו מפויחות. מה זה? שאלו אותו. ענה האיש: החמות שלי נסעה לחופשה ארוכה, אז רצתי אחרי הקטר ונישקתי אותו".
מה שמצחיק אחד – ממש לא מצחיק אחר. איך אפשר להסביר זאת?
"חז"ל אמרו במסכת ברכות על בני האדם: 'כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות'. הוא הדין בהשפעה של ההומור, כמו סוגי תקשורת אחרים, על השומע. אבל במופעים ההומוריסטיים שלי נוכחתי כי הומור טוב מצחיק את כולם, והחשוב ביותר עבורי כשאני על הבמה: הוא מרגש את כולם".
לדברי דון-יחייא, בתנאים מסוימים, אחרי שהחיוך גווע, האדם לוקח משהו איתו מהבדיחה. "בהומור אמיתי, הנוגע בנקודות עמוקות ורגישות – וכך הוא ההומור במיטבו – ההומור משאיר לא פעם משקעים, לעיתים תכופות משקעים חיוביים. לדוגמה, הוא משקף היבטים שליליים בנו, ומי שמפנים זאת עשוי להשתנות לטובה. לעיתים קרובות הומור מספק לנו פרופורציות נכונות יותר לחיים ויכולת להבדיל בין העיקר לטפל".
בנוסף, דון -יחייא טוען שאדם יכול לעבוד על עצמו כדי לצחוק יותר, להשתחרר וליהנות: "זה מתחיל בהחלטה להקליל את החיים, את היחסים עם הסובבים אותו, בעיקר עם בני המשפחה, החברים ואלה שאנחנו בקשרי עבודה איתם. טיפ: רשמו בדיחות, אמרות שנונות, משחקי לשון, ומפעם לפעם פיתחו את הקובץ ורפרפו", הוא מציע.
כמה ימים לפני פורים, איך אפשר בכלל לצחוק או לחגוג בצל המלחמה הקשה?
"מומלץ להיזכר באמירתו של ר' נחמן מברסלב, שבעיניי היא מוטו לחיים: 'מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד'. המצוקה המתמדת הצמיחה את ההומור היהודי הנפלא".
"בדיחה היא סוג של מבחן"
"הומור הוא תחום שנחקר מאוד בשנים האחרונות, כי הרבה זמן לא נגעו בו ועל האופן שבו הוא משפיע על חיינו", אומרת ד"ר לירז מרגלית, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה, עם התמחות בקבלת החלטות ובתורת המשחקים, מקיסריה. "הומור הוא סוג של סריקת מוח – אם אדע מה מצחיק אותך, אוכל לדעת המון עלייך. הרבה פעמים נשים אומרות – אני רוצה מישהו שרמנטי עם חוש הומור, כי הומור נחשב למאפיין מרכזי מאוד באישיות שלנו. וככה אני יכולה ללמוד על אנשים. אנשים שיוצאים לדייט ראשון, באופן לא מודע, הרבה פעמים הדבר שיקבע אם הם ימשיכו לדייט שני הוא עד כמה הם צוחקים מאותם הדברים. לפעמים זה יותר משמעותי ממראה – כלומר זה גורם משיכה מרכזי".
מהו צחוק?
"צחוק הוא אקט טבעי וספונטני. הוא קיים שנים רבות. בהתחלה יש צחוק טבעי, כשילדים ומבוגרים צוחקים. אם לא שומעים את הקול של הצחוק ורק צופים באקט – זה נראה אפילו חייתי. צחוק הוא משהו פרוע, לא נשלט. בשלבים מאוחרים יותר התפתח הצחוק הסינתטי – צחוק עקב אי-נעימות, צחוק לצורך יצירת רושם. הוא יותר מתקדם מבחינת אינטליגנציה רגשית.
"צחוק טבעי, אותנטי, הוא בעל תכונות שמייחדות אותו מצחוק מזויף – הוא מסגיר את מידת האינטימיות של האדם עם הדובר עימו. לא תצחקי מכל אחד בצורה אותנטית, גם אם הוא מצחיק אותך. כשצוחקים עם מישהו שמכירים טוב ונוח בחברתו, זה יכול להסגיר את מידת האינטימיות. מספיק להאזין לשנייה אחת או שתיים של צחוק מוקלט – כדי לזהות את מידת הקרבה של שני הצוחקים. וזה לא קשור לפערי תרבות, גאוגרפיה וכו'", היא מוסיפה.
לדברי ד"ר מרגלית, הומור הוא כלי מצוין לזהות תכונות אישיות ודעות קדומות, ואפילו לזהות לכידות של חברי קבוצה. פרט לכך, אפשר לגלות עמדות לא מקובלות של הצוחק. "יש את העניין של פוליטיקלי קורקט, תקינות פוליטית", היא מסבירה. "אנשים יכולים להראות עמדות לא מודעות שליליות כלפי מגזרים מסוימים. פרויד אמר שהומור הוא סוג של מנגנון הגנה, כלומר אם אני מרגישה שנשים הן כוחניות, אסור לי להגיד את זה. אבל אם אשמע בדיחה בנושא, ככל שהעמדה הזאת חזקה אצלי – אני אצחק הרבה יותר, כי מנגנון ההגנה של ההומור מאפשר לי לשחרר את מה שחבוי אצלי ויספק פורקן. הומור מספק פורקן לכל הדברים שאסור לנו לומר אותם בצורה ברורה. ככל אנשים יותר שוביניסטיים – הם ימצאו בדיחות מגדריות כמצחיקות יותר. ככל שאדם הוא גזעני יותר – בדיחות על קבוצות אחרות יצחיקו אותו יותר".
"הומור הוא מנגנון הגנה שמאפשר להתמודד עם מצבים קשים, ויחד עם זאת מפחית את הרגשות הלא נעימים. לכן, אנחנו צריכים להרגיש בסדר גמור לצחוק"
ד"ר מרגלית טוענת שההבדל בצחוק בין נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, דתיים וחילונים הוא רק השוני בנושאי הצחוק, אבל הפונקציה שממלא הומור היא אותה הפונקציה. "גם אצל גברים וגם אצל נשים הומור יוצר בונדינג, גיבוש. ככל שיש קודים ברורים בין חברי קבוצה – למשל שמסתכלים אחד על השני ומחייכים – זה מראה על קשר עמוק יותר בין חברי הקבוצה או המשפחה. מי שנמצא מחוץ לקבוצה לא יבין את הקודים הקבוצתיים/משפחתיים האלה, לא משנה אם מדובר בחילונים או בדתיים. בסוף בדיחה היא סוג של מבחן: אם את צופה בקהל במופע סטנדאפ, את יכולה לקבל תמונה די טובה של זה שצוחק מול זה שלא צוחק. הומור מאפשר לדעת מי נמצא בקבוצה שלכם ומי לא. אם יש בדיחה שיורדת על חילונים – זה שייעלב הוא כנראה חילוני, וזה שיצחק כנראה דתי, בהקצנה".
מבחן הבגרות המשמעותי ביותר הוא הומור עצמי – אדם שיודע לצחוק על עצמו, טוענת ד"ר מרגלית. אנשים שיודעים לצחוק על עצמם הם האנשים הכי בריאים בנפשם. הומור עצמי הוא המדד לביטחון עצמי ולבגרות".
לדבריה, אחת ההנאות הכי גדולות שיש לנו היא לצחוק על נושאים שהם בגדר טאבו. זה מאפשר לתקשר תחושות שאנחנו לא רוצים להודות בהן, ולגלות אם האדם שאיתי חולק איתי את אותה תחושה או העדפה. "בהופעה של לואיס קיי, אחד הסטנאדפיסטים המפורסמים בעולם, הוא אומר: 'אחד הדברים הכי מבאסים בגן זה ילדים עם רגישות לגלוטן. אם הם לא מסוגלים לעמוד בזה, כנראה הם לא מסוגלים לחיות'. הבדיחה הקיצונית הזאת מדגימה דרך אפקטיבית להוציא אגרסיות. הורים לילדים שאוכלים כרגיל עם גלוטן צריכים להיערך מראש ולטרוח, אבל לפעמים מבואסים מזה אך לא אומרים כלום ושומרים בבטן. מהבדיחה הזאת יצחקו הורים לילדים שאוכלים גלוטן – וכל האגרסיות שהצטברו ייצאו ויתפרקו. אם לילד שלא אוכל גלוטן או שתיעלב, או שאם היא מספיק בוגרת גם היא תצחק", מדגימה ד"ר מרגלית.
בניגוד לדון-יחייא, ד"ר מרגלית סוברת שהומור הוא עניין מולד ולא נרכש, ולכן אדם לא ממש יכול לעבוד על עצמו כדי לצחוק ולהשתחרר יותר. "יש בזה הרבה עניין גנטי, לא ידוע עד כמה, אבל זה גם תלוי בסוג ההומור. סוג ההומור מרמז על תכונות האישיות – מופנמת, מוחצנת, נרקיסיסטית, צינית. אדם יכול לנסות לצחוק צחוק סינתטי, אבל זה כנראה לא יהפוך לצחוק אמיתי".
איך צוחקים בצל המלחמה?
"7 באוקטובר הוא תאריך שנזכור אותו בזיכרון הקולקטיבי שלנו לעד. הרבה אנשים לא מעכלים ומבינים מה שקרה עד הסוף, ומה שקורה לעצמם. הרבה שואלים אם זה נורמלי להרגיש ככה. חשוב לציין: כל אחת מהאסטרטגיות הן נורמליות, לא משנה איך מישהו בחר להתעסק עם הכאב הזה", מדגישה ד"ר מרגלית.
"אבל אחד הדברים שחוזרים על עצמם בהקשר הזה הוא תחושת אשמה. אם אלך להתאמן או לחוג פילאטיס, איהנה ואצחק – זה לא בסדר. רגשות האשם האלה משמעותיים. לא רק מי שהיה באירוע, אלא כולנו מרגישים אשמה. היא מופיעה כשאנחנו מנסים לקיים שגרה – ללכת לעבודה, ללכת לקניון, לצחוק מבדיחה. לאשמה יש פונקציה – היא מייצרת אצלנו אשליה של שליטה. אם אני מרגישה אשמה – סימן שיכולתי לפעול אחרת. לו הייתי פועלת אחרת – המציאות הייתה שונה. האשמה 'עובדת עלינו', עושה עלינו מניפולציה, כי היא אומרת שיש מרכיב של ודאות בחיים – אם היינו עושים משהו אחרת, האירוע היה נמנע. אנשים מעדיפים מציאות קשה מאוד על פני מציאות של חוסר ודאות. אם אני צוחקת מבדיחה ומרגישה אשמה, אני מרגישה טוב יותר, כי אם אני מרגישה אשמה אז אני לא באמת נהנית ממה שאני עושה. האשמה משמרת את הזיכרון של מה שקרה. מצד שני, אם אני לא מרגישה אשמה, איזה מין בן אדם אני? יש כל כך הרבה אנשים שסבלו וסובלים ואני ממשיך בחיים שלי?!".
"האשמה היא רגש בעל תפקיד הישרדותי", ממשיכה ד"ר מרגלית. "היא מאפשרת לי לחיות בחברה, לדאוג לאנשים בקהילה. אם לא היינו שומרים על חיינו בקהילות לא היינו שורדים, כי הקהילה והשבט הם מה שעוזרים לנו לשרוד. הומור, בניגוד לפעולות אחרות, הוא לחלוטין בעל אסוציאציה של הנאה. אף אחד לא חושב עליו כעל פורקן או מנגנון הגנה. לכן, אני מרגישה אשמה גדולה מאוד אם אני צוחקת".
בתקופה הזאת, לא נכון וראוי לחוש רגשות אשמה כשצוחקים?
"ממש לא. פרויד הציע שהומור מאפשר לתת פורקן לרגשות. זה הכי חשוב בעולם. יש אנשים שנמנעים מפורקן, וחשוב שיצחקו. לפי פרויד, התפקיד של ההומור הוא להפחית את המתח ואת החרדות שנגרמים מאגרסיות ומדחפים לא מודעים. הומור משמש כלי להבעת דחפים של הלא מודע, בדרך שהיא מקובלת חברתית. זה מנגנון הגנה שמאפשר להתמודד עם מצבים קשים, ויחד עם זאת מפחית את הרגשות הלא נעימים. לכן, אנחנו צריכים להרגיש בסדר גמור לצחוק".
האם, בעקבות התפתחות המדיה, יש שינויים בדברים שגורמים לנו לצחוק?
דון-יחייא: "לדעתי, הדברים הבסיסיים שמעלים חיוכים או פרצי צחוק לא השתנו מעת היות האדם. אך הצפת חיינו בסוגי המדיה הרבים גרמה לקוצר נשימה ולאפס סבלנות לעודף מלל. אנשים רוצים קצר ולעניין, להגיע מהר לפואנטה, לפאנץ' ליין. לא רק בבדיחות אלא גם בדיבורים רגילים. על רקע זה הומצאו ראשי התיבות החמודים: אמל"ק – ארוך מדי, לא קורא".
ד"ר מרגלית: "הומור הוא טרנדי ואקטואלי. כשיש נושא בוער – עכשיו זה המלחמה, חיילים, הפחד מערבים – עליו צוחקים. הדברים שהכי קשים לנו עכשיו הם הדברים שבהם עוסקים הסטנדאפיסטים עכשיו. זה לא סתם, כי זה עונה לנו על צורך נוכחי רלוונטי. זה מהווה פורקן. לפעמים הסטנדאפיסטים לא מודעים לזה בכלל, אבל הם עושים את זה כי זה מה שאנשים מחפשים וצריכים. דברים פחות אקטואליים הם פחות מצחיקים. ההומור מאפשר לנו לפרוק את האגרסיות שצברנו מפרוץ המלחמה בדרך שהיא פוליטיקלי קורקט".
