קולות מהעיר המאוחדת: זיכרונות מהרגעים ההיסטוריים של שחרור ירושלים

58 שנים לאחר איחוד ירושלים, אנשים נזכרים ברגעים ההיסטוריים של שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים: ההאזנה הצמודה לרדיו, ההלם והשמחה המתפרצת שחוו עם תקיעת השופר של הרב גורן זצ"ל – והביקור הראשון בכותל

הקרב בגבעת התחמושת

"ב-24 במאי קיבלתי צו גיוס למלחמה. הייתי אז בן 23, משוחרר משירותי הסדיר, וחזרתי למשק. הגעתי לסירקין, שם הצטיידנו והתחלקנו למחלקות. הגעתי לפלוגה המסייעת, ושם התעסק עם התול"ר – תותח ללא רתע, מכיוון שבשירותי הסדיר בנח"ל המוצנח השתמשתי בכלי הזה. למחלקת התול"ר לא היה תפקיד בגבעת התחמושת, לכן צורפתי למחלקת חי"ר תקנית.

המחלקה שלנו התמקמה במחנה ישראל מול שדה התעופה. במחנה ישראל היו מבנים מזמן הבריטים, ושם התאמנו על לוחמה בשטח בנוי. חיכו שם שבוע ימים ,ונאמר לנו שאנחנו הולכים לצנוח בסיני, ותרגלו תרגילים בהתאם לתוכנית הזו. כל חיילי הגדוד התרגשו לקראת הלחימה, ובערבים ישבנו ושוחחנו על מה נעשה במלחמה. שמענו ברדיו על הישגי חיל האוויר במערכה

ועל איך הם השמידו 300 מטוסים אחר כך עוד 100 מטוסים, וכולנו התמוגגנו מנחת.

בעודנו מחכים ליציאה לקרב הגיעה פקודה חדשה, שינוי מסלול: לא צונחים בסיני, עולים לשחרר את ירושלים. חשתי שמחה לקחת חלק בשחרור ירושלים. כשהגיעה העת לצאת לדרך, עלינו כל החיילים על האוטובוסים ויצאנו לדרך. הגענו בשעה אחת אחר הצהריים לשכונת בית הכרם, והתחלנו להתכונן לקראת הקרב. כשהגענו לרחוב בר אילן, שמענו פיצוצים ואת קולות הלחימה. הגענו אל צומת שמואל הנביא, ומשם המשיכו אל שכונת פאגי – הגובלת בגבעת התחמושת. הרעש של המרגמות ושל המקלעים הכבדים מנע מאיתנו לשמוע אחד את השני, בעודנו מתקדמים לקראת הלחימה. כבר שם נהרגו הרבה חברים שלי, עוד לפני הכניסה לגבעת התחמושת.

לא ידענו מה לעשות, כל אחד ניסה להיצמד למחסה קרוב כדי לא להיפגע. מה עושים בינתיים? מחכים עד שיעבור זעם. אבל הוא לא עובר. המטחים נמשכים אל תוך הלילה.  לידנו, פגז נופל על אחד הבניינים שבו התמקם כוח מרגמות והורג שלושה לוחמים. אנחנו מבינים שחייבים להתקדם הלאה ולהיכנס למערכה, אבל יש גדרות. שמנו עליהן צינור של חומר נפץ שנקרא 'בונגלו' ופוצצנו אותן. המשכנו להתקדם בשפיפה תוך כדי שכדורים שורקים מעל ראשינו. שתי פלוגות שהתקדמו לפנינו נתקלו בצרורות ובמטחים, הרבה חבר'ה מהם נפלו שם. בשתיים בלילה נכנסנו לתעלות. תוך כדי הליכה על גופות של אנשים, התחלנו לטהר עמדות בתעלות.

הקרב התנהל עד שבע בבוקר. במהלך כל הלילה התקדמנו לאט בתוך התעלות, זורקים רימונים לבונקרים ויורים בחיילי אויב. רוב החיילים היו עם תת מקלע עוזי, אבל היו כאלה שהיו עם בזוקות, והיה להם קשה לתמרן בתעלות עם הנשק הכבד הזה. תוך כדי הלחימה חשבתי לעצמי אם אצא מכאן חי או לא. חשבתי על החברים שראיתי אותם נופלים לידי. חשבתי גם על המשפחה ועל ערך החיים: למה אנחנו נלחמים? על מה? התשובה היא: כדי להציל את ירושלים ולשבור את הלגיון הירדני. לצערי, לא היה שום סדר ברור, המפקדים שהלכו בראש הטור ספגו את האש ונפלו, חיילים בודדים לקחו את הפיקוד והמשיכו. המפקד 'הלך', מישהו צריך להמשיך. עודד אותנו שהיו חיילים אמיצים ובעלי אמביציה שהתקדמו והובילו אותנו הלאה. בבוקר חשנו שהאש שככה והרגשנו שקורה משהו, ואז אמרו לנו: חדל. צריך לנצור את הנשק, כי אחנו עלולים לפגוע בחיילים שלנו.

כשהגיעה הפקודה לצאת, התחלנו לפנות את הפצועים וההרוגים עם אלונקות. ההרגשה הייתה איומה. רק אתמול ראיתי את האנשים האלו חיים ונושמים, ועכשיו כבר אין בהם רוח חיים. כשסיימנו את כל המשימות צעדנו ברגל אל אוגוסטה ויקטוריה. טיהרנו את הליגיונרים ששהו שם, הם התחילו לרוץ ולברוח מאיתנו. שהינו שם ללילה אחד, משם עלינו להר הבית דרך שער האריות שצנחנים פרצו. עם כל הכאב וכל הצער וכל העייפות, הייתה לנו תחושה של התעלות.

נכנסנו להר הבית, והיה לנו שם מסדר סיום מאוד מרגש.

אחרי המסדר ירדנו לכותל. כשהגעתי לכותל, קודם כל פתחתי בתפילה ובאמירת מזמורי תהלים שזכרתי בעל פה. הצטופפנו ברחבה הצרה שהייתה אז, ושמענו את הרב גורן תוקע בשופר. כולם בכו שם. ההתרגשות מההגעה לכותל ומסיום המשימה שאליה יצאנו, פעלה את פועלה וכולנו הרגשנו הקלה על שיצאנו בחיים. אני לא גיבור, אלו שנפלו – הם הגיבורים. בזכותם אנחנו כאן ובחיים.

בפלוגה שלי נפלו 36 אנשים במהלך הלחימה. היה מאוד קשה, ואני מודה לריבון העולמים שיצאתי חי. אומרים שיש לאדם שני ימי הולדת: אחד ביום שבו הוא נולד, ואחד ביום שבו הוא נולד מחדש. אני הרגשתי שנולדתי מחדש במלחמה הזאת. יש כאלה שאף אומרים 'הלל' עם ברכה, וגם אני ביניהם. עד היום אני אומר ביום ירושלים 'הלל' שלם עם ברכה".

אבינועם משה

מאזינים בעורף

"הייתי בת 12 כששמעתי ברדיו על שחרור ירושלים והכותל. אני זוכרת שכל היום היינו צמודים לרדיו, הילדים וההורים כאחד.  כל היום הרדיו היה דלוק בבית. יום אחד אנחנו שומעים את תקיעת השופר של הרב גורן מהדהדת ברדיו ואת הקריאה המיתולוגית 'הר הבית בידינו!' איזו שמחה פורצת גדר הייתה אז בכל רחבי הארץ! כולם יצאו לרחובות והתחילו לרקוד ולשיר. עד היום כשאני נזכרת בזה – זה מרגש אותי. אני לא זוכרת שמחה כזאת במדינה שלנו חוץ מהשמחה שהייתה במלחמת העצמאות. לדעתי, זו הייתה השמחה השנייה בגודלה שהייתה לנו כעם במדינת ישראל.

גם אנחנו בבית שמחנו וקפצנו. כל ילדותי למדו אותי שירושלים היא מאוד-מאוד חשובה לנו, ובייחוד הכותל. למרות שאז ירושלים החדשה הייתה בידינו, אנחנו רצינו יותר מכל את ירושלים העתיקה, כי העבר המפואר של עם ישראל שוכן שם. אפילו את הרובע היהודי שבעיר העתיקה הערבים שדדו ובזזו לעיתים תכופות, ולא היה שם שלטון ישראלי אמיתי. כשהר הבית היה בידינו, הרגשנו כאילו עוד רגע והגאולה מגיעה. הנה, הר הבית בידינו ותכף בית המקדש ייבנה, כאילו המשיח יגיע בכל רגע ממש.

אני נזכרת בפעם הראשונה שביקרתי בכותל, כולם בארץ עלו לרגל לירושלים ולכותל מייד כשאפשרו זאת. גם השתדלו לאפשר את העלייה לכותל כמה שיותר מהר. הערבים אז עוד פחדו מאיתנו, הם היו בהלם מהניצחון שלנו במלחמת ששת הימים והם לא העזו לפצות פה כנגדנו. כמה מרגש היה לראות את הכותל! כולנו בכינו והתפללנו, כמו החיילים ששחררו את הכותל.

יש חייל אחד מהמושב שלנו (חלץ) שהשתתף בקרבות, והוא גם מופיע בתמונה המיתולוגית של שחרור הכותל. הוא החייל השמאלי בתמונה".

אסתר שמעוני

החלום ושברו

"הייתי אז בכיתה ט', בשבועיים שלפני המלחמה היה מתח בכל המדינה.

כל הזמן גייסו עוד ועוד חיילים.

אמצעי התקשורת העיקרי שהיה לנו בעורף היה הרדיו.

כשהתחילה המלחמה הודיעו פתאום בבוקר שישראל תקפה

וחיסלה את חיל האוויר המצרי בהפתעה גמורה.

הם לא האמינו שנפתח במלחמה, הם חשבו שהם יחסלו אותנו בלי מאמץ.

היו לנו שלוש חזיתות וכל יום קיבלנו ברדיו דיווחים מכל החזיתות.

בדרום: "עזה נכבשה" "רפידים נכבשה", ככה עד שהגיעו לתעלת סואץ.

בצפון כבשו וכבשו עד שכל רמת הגולן הייתה בידינו.

וכך מודיעים ברדיו בכל יום "כך וכך נכבש".

בחזית המזרחית נגד ירדן הדיווח הכי משמעותי היה: "הר הבית בידינו".

פתאום אתה רואה איזו שמחה מתפרצת בכל הארץ.

כל הישיבה שלמדתי בה, רבנים עם תלמידים, כולם פרצו במחול ריקודים בחצר הישיבה. מעין היסטריה של שמחה, היינו באופוריה.

כשיצאנו מהישיבה לחופשה הביתה, ראינו את החיילים שחוזרים מהקרבות הביתה מתחבקים אחד עם השני ממש כאילו הם אחים אחד של השני.

באותה תקופה משה דיין ורבין וכל שאר האלופים הצבאיים היו כמו אלוהים.

איפה שהם הלכו היו נותנים להם דברים בחינם, כמעט היו משתחווים להם.

הבעיה שבאה להם אחרי זה השחצנות והיהירות. חשבנו שאנחנו יכולים לעשות הכל. ואז באה המפלה שש שנים לאחר כן במלחמת יום כיפור.

בכל אופן, כשהסתיימה מלחמת ששת הימים כמעט ולא שמנו לב להרוגים שהיו בה, רק השמחה הייתה בראש מעיננו כי ניצחנו. היינו בטוחים שאנחנו נפסיד במלחמה ושהם ימחצו אותנו. היה לנו פשוט נס.

הדבר שהיה מאוד משמעותי עבורי הוא שזמן קצר לאחר המלחמה הלכנו עם כל עם ישראל לבקר בכותל. עוד באותו הקיץ כבר רחבת הכותל הייתה עמוסה ביהודים.

אני ראיתי שם את הערבים של ירושלים שבאו למכור למבקרים דברים מירדן.

כבר אז בתור נער חשבתי לעצמי: איך אנחנו נשתלט עליהם? הם עלולים להתהפך עלינו בכל רגע, מה נוכל לעשות? הרי היינו אז צבא קטן.

כולם היו שמחים ואני הייתי ממש מודאג.

ובאמת בסוף יצא שצדקתי, עד היום אנחנו מנסים להשתלט עליהם".

אלי לוי (שם בדוי)