לשון הרע על מת

פרשת השבוע פותחת בפסוק "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו". מפורסמת דרשתו של ר' אלעזר המודעי, שדרש: "בוא וראה כמה קשה מיתתן של נדב ואביהוא לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שמזכיר מיתתן מזכיר סורחנן כל כך למה שלא ליתן פתחון פה לבאי עולם שלא יאמרו מעשים מקולקלים היה להם בסתר ולפיכך מתו".

ר' אלעזר המודעי למד מסמיכות עניין מיתתם של בני אהרן, לסיבה בעטיה מתו "בקרבתם לפני ה'", ככזה שנועד לשמש אמצעי הגנה על שמם הטוב של בני אהרן, וזאת כדי לא לאפשר פתחון פה לפרשנויות שונות אשר יתלו את סיבת מותם בעבירות אחרות או במעשים מקולקלים אחרים. לכן וכדי להדגיש שמותם אירע עבודתם בקודש בגלל 'שרתם לפני ה". במילים אחרות מותם של בני אהרון נבע מעצם העובדה  "שהיו קרובים אל ה' ביותר על כן דקדק הקב"ה עמהם לדונם אפילו על שגיאה קטנה" או כפי שניסח לנו זאת הרש"ר הירש "קריבתם לפני ה' היתה סיבת מותם".

עוד מוצאים אנו במדרש כי "בארבעה מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן והזכיר את סורחנן, כל כך למה להודיעך שלא מצא בידן אלא אותו עון בלבד" לפי המדרש התורה מוצאת לנכון להוסיף לצד הזכרת מותם של בני אהרן את הסיבה למותם כדי להדגיש מדוע מתו ובכך למנוע לשון הרע על בני אהרן באמצעות ייחוס עבירות או מעשים שהם לא עשו.

מתוך ההגנה והשמירה על כבודם של שני בני אהרן שלא ידברו עליהם ועל מעשיהם, וכדי להימנע מפתחון פה ולשון הרע, מבקש אני לפתוח צוהר לסוגיית לשון הרע על מת.

החוק הישראלי, בחוק איסור לשון הרע מתייחס לעניין לשון הרע על מת וקובע: "לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כדין לשון הרע על חי". לפי החוק האיסור בדבר לשון הרע אנו חל רק על אדם חי אלא תחולתו משתרעת גם על מי שנפטר, ומכאן שלפי החוק אין להוציא לשון הרע על מת.

במשפט העברי מצינו מחלוקת המובאת בתלמוד הבבלי. "אמר ר' יצחק: כל המספר אחר המת כאילו מספר אחר האבן. איכא דאמרי [=יש מפרשים גישה זו בגלל] דלא ידעי [=שהמתים אינם מודעים לדברים ולכם אין משמעות לנאמר עליהם] ואיכא דאמרי [=ויש שמנמקים זאת אחרת], דידעי ולא אכפת להו [=המתים אכן יודעים אך למת לא אכפת].

בהמשך מביא התלמוד את דעתו של ר' יהושע בן לוי, שעושה הבחנה בין נפטר שהיה תלמיד חכם לבין נפטר שלא היה תלמיד חכם, וכך הוא מלמדנו: "כל המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים נופל בגהינום"

הרב מרדכי בן הלל הכהן, המאה ה-13 מגדולי פוסקי אשכנז בדור שאחרי בעלי התוספות, המוכר בכינויו 'המרדכי' מלמדנו: "תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא לעז ושם רע על המתים שהם שוכני עפר". כלומר האיסור להוציא לעז ולשון הרע הינה תקנה קדומה. ממשיך המרדכי ועונה לספקנים, מהו המקור לתקנה זו וכך הוא כותב: "ורבים תמהו מה ראו על ככה ולא דבר ריק הוא מהם, כי באנו לאגדה דרבי תנחום פרשת ואתחנן, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם כל הכעס הזה עלי למה, אמר לו אתה אמרת "שלח נא ביד תשלח" הנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, וכי אברהם יצחק ויעקב  חטאים היו שאמרת לבניהם כך, אמר לפניו [=משה, ההוספה אינה במקור] ממך למדתי שאמרת 'את מחתות החטאים האלה בנפשותם'. אמר לו אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם"

תפיסה זו האוסרת הוצאת שם רע, אומצה גם אצל ר' יוסף קארו בספרו הקודפיקטיבי 'שולחן ערוך', שפסק:  "שלא להוציא שם רע על מתים". ורבי משה איסרליש, הרמ"א, שבהלכות חובל בחבירו מוסיף: "המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין"

ר' שלמה בן יחיאל לוריא, המהרש"ל: מגדולי פוסקי הלכה ופרשני התלמוד פולין המאה ה-16, אימץ תפיסה לפיה: "ומהר"ם החמיר בפוגע בכבוד שוכני עפר יותר מאלו [היו] חיים וכן נכון" כלומר הוצאת שם רע על מת חמורה מאשר הוצאת שם רע על אדם חי.

ר' ישראל מאיר הכהן, מגדולי הפוסקים של המאה ה-20 המוכר בין היתר בזכות חיבורו "חפץ חיים". חיבור שמוקדש לענייני שמירת הלשון – לשון הרע ורכילות, פוסק בעניינו: "ודע עוד, דאפילו לבזות ולחרף את המתים, גם כן אסור. וכתבו הפוסקים, דיש תקנה וחרם קדמונים, שלא להוציא לעז ושם רע על מתים. וכל זה אפילו אם המת עם הארץ, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, בוודאי עוון פלילי הוא, וחייב נידוי על זה" החפץ חיים בכלל שמקיף כל צורת התבטאות שלילית אוסר, ל'בזות' 'לחרף' 'להוציא לעז ושם רע' על מתים, כמו כן החפץ חיים אינו עושה הבחנה בזהות הנפטר ובשאלה מי היה הנפטר בחייו, לגישתו הכלל חל על 'עם הארץ' ועל 'תלמיד חכם' על אחרון האזרחים כמו על הגדול שבדור בשווה וללא כל הבחנה.

בשאלת היקף האיסור נראה כי יש לחלק בין דבר אמת, דבר גנות על המת ודברי שבח.

מדברי המדרש על מותם של שני בני אהרון ניתן ללמוד שאם אומרים אמת על המת אין בכל כל פסול, ולכן הזכרת חטאם של בני אהרון בצורה ברורה ואמיתית אין בה כשלעצמה כל פסול. כך גם ניתן לדייק מדברי המרדכי והשולחן ערוך, לגישתם האיסור תלוי באמירת דברים שיקריים על מת – שזה אסור.

אולם, וכך עולה מדברי רש"י האיסור לדבר על מת חל רק כאשר אדם מבקש לספר "בגנותו של מת לאחר מיתתו" כלומר מדבריו אין כל מניעה לשבח או להגיד דברים טובים על מת. גישה זו מתיישבת עם לשונו ודברי הרמ"א שעסק באיסור "לדבר רע על שוכני עפר". כלומר אין זה משנה האם מדובר באירוע אמיתי או שיקרי, אסור לדבר רע על מת.

דברי שבח על מת, בחינת אחרי מות – קדושים אמור, אינם אסורים ואולי יש בהם משום המשך חיותם של הנפטר גם לאחר סיום תפקידו בעולם.

אם נשוב למציאות שלנו, ניתוח מעניין אנו מוצאים בפסיקת בית המשפט השלום, שעסק בסוגייה בה עסקנו וקבע: "במקרה שבפנינו המחוקק אמר את דברו בצורה ברורה וחד משמעית. המחוקק מכיר בלשון הרע שפורסם על מת לאחר מותו אלא שהוא אינו מאפשר זכות תביעה בגין פרסום זה. נתכוון המחוקק לצמצם את ההתעסקות בשמו של האדם שאינו בין החיים, עד למינימום האפשרי…יתכן והמחוקק נתכוון לשמור על כבודו של המת בכך שלא התיר לנהל משפטים העוסקים בכבודו שעה שהמת לא יכול לקום מקברו ולומר את דברו, ואף לא יכול להתנגד לדיון בעניינו. יתכן והמחוקק סבר כי יש לאפשר למת לנוח בשלום על משכבו, להניח להולכים ולעסוק בחיים"

ולסיום יפים דבריו של 'מנדלי מוכר ספרים' שכתב: "היהודי אצל קהל עדתו עפר ואפר הוא בחייו, ובמיתתו ישתבח שמו ויתפאר במצבה יפה – וכל המתים תמימים וישרים, נדיבים וחכמים; אזובי קיר נעשים ארזים". חוכמה רבה עומדת מאחורי הפתגם העממי השאוב משמות סידרת הפרשיות בה אנו מצויים אחרי מות – קדושים – אמור. צירוף פרשיות אלו מבקש לקבוע כלל התנהגותי לפיו ראוי לחיים לאמץ שיח מכבד על המתים, ולהימנע מפגיעה בשמם ודיבור בגנותם.