לא לומדים משגיאות?
הבחירות לרבנות הראשית לישראל מתדפקות על הדלת. כזכור, ועדת רבנים מהמגזר הדתי לאומי בראשות הרב יעקב אריאל בחרה ברב מאיר כהנא, אב"ד באשקלון, להיות מועמד הציונות הדתית לרב הראשי האשכנזי. בלחץ של שר הדתות מש"ס, הבחירות נידחו בכחצי שנה והן אמורות להתקיים בחודש הבא. בינתיים, במגזר יש הדורשים לקיים שוב את בחירת המועמד, בין אלה, הרב דב ליאור, הרב הנערץ של איתמר בן גביר. אלה רוצים, כנראה, לסלול את הדרך לרב מיכה הלוי, רבה של פ"ת, המקורב לחוגים החרד"ליים ביותר, כישיבות הר המור, ואולי מועמד נוסף, להתמודד שוב מול הרב מאיר כהנא. לא אכנס כאן למעלתו של זה לעומת זה, רק אזכיר שגם בבחירות הקודמות לרבנות הראשית, הציונות הדתית התפצלה, חלקה (והרב מיכה הלוי בראשם) אף נאבקה ברב דוד סתיו. והתוצאה: נבחר הרב דוד לאו, שאומנם שירת בצה"ל, אבל מזוהה יותר עם המגזר החרדי.
בעיניים שלי, אם שוב נציגי הגוף הבוחר של הציונות הדתית יתפצלו ולא יעמדו כגוף אחד מול המועמד שנבחר כבר, הרב מאיר כהנא, המדינה תקבל שוב רב ראשי חרדי. סמכו על הש"סניקים ועל הליטאים, היודעים לעבוד, מלוכדים, ולהביס בקלפי את נציגי הציונות הדתית, שכמעט אף פעם לא מצליחים להגיע מאוחדים. שיהיה לכולם בתיאבון! (ושלא לדבר על זה שאם הרב מיכה הלוי ייבחר לרב הראשי לישראל, לפ"ת, עיר מגוריי, שוב ייבחר רב חרדי…)
אחרי החגים, ואז?
בשנה רגילה, מקובל שכמה שבועות לפני החגים, כל דבר שלא ממש בא לך לעשות, אתה דוחה אותו ל'אחרי החגים', וזה מתקבל בהבנה. לא בגלל שלפני החג אין לך רגע פנוי כי מי יודע מה יש לך להיערך לחג, פשוט ככה זה עובד. עניין פסיכולוגי. מבינים שדרושה איזו פניות נפשית מיוחדת לעשות דבר שלא ממש בא לך עליו, אז דוחים. השנה, כך דומני, כמה חיכינו ל'אחרי החג' הזה. גם כי לא ידענו, שלא לומר חששנו, איזו צרה חדשה תיפול עלינו בחג (למרבה הצער, התברר שהישמעאלים אוהבים להפתיע אותנו בחגים, יוכ"פ 73', ש"ת 2024), וגם כי ממש קיווינו שעסקת החטופים תהיה כבר מאחורינו.
אז החג עבר, ב"ה לא הייתה הפתעה ביטחונית מיוחדת, ועסקת החטופים גם אם טרם התממשה, לפחות מנסים לשדר לנו שיש משהו רציני על הפרק. הלוואי. מה שבטוח, לא נראה ש'אחרי החגים' הפעם הוא זמן רגוע שנוכל להטעין בו את המצברים שהתרוקנו בחצי השנה שחלפה. בעצם, ולמרבה הצער, כך לפחות נראה מעיניו של אזרח פשוט, בתכל'ס לא התקדמנו בהרבה, חרף מה שמשדרים לנו על הצלחות בלתי רגילות של הצבא בעזה. חלק מתושבי שדרות והסביבה חזרו הביתה (בהמלצת מערכת הביטחון), וחטפו במהלך חג הפסח טילים. נכון, הרבה פחות מכפי שהיה לפני 'חרבות ברזל', אבל חטפו. ואחרי שהוגלו מבתיהם, ושבו רק לאחר שהנחו אותם לחזור תוך שהבטיחו ביטחון, כל טיל שכזה שקול למאה טילים מהעבר.
ועוד, כ-60 אלף תושבים מהצפון עדיין עקורים מביתם וממקור פרנסתם, ולחלקם לא יהיה לאן לחזור, גם אם ירצו, כי הבית נהרס עד היסוד בהתקפות מלבנון. ובנוסף, הפרוקסים של איראן מוסיפים, גם בימים אלה, לשגר לישראל טילים וכטב"מים כמעט מדי יום. ולך תדע מה יתפתח בגזרה הצפונית עם חיזבאללה (ומכינים אותנו שזה יהיה קשה, לא דומה אפילו למה שידענו בעבר).
גם שאלת רפיח עדיין פתוחה, ומה שבטוח זה שאם הממשלה תורה לצה"ל להיכנס והוא (כמובן) ייכנס לשם, הוא ימצא אלפי מחבלים ערוכים לקראתו במיטב תחבולותיהם ואמצעי הלחימה שלהם, ולך תדע איזה הפתעות לא נעימות מצפות לנו שם. והחטופים. שבעה חודשים. והאיום האמריקני בכל הקשור למתקפה ישראלית ברפיח, והתפשטות האנטישמיות ברחבי הקמפוסים בעולם, והאפשרות הסבירה להוצאת צווי מעצר בבית הדין בהאג נגד בכירים ישראלים. לא פשוט. וכדי שלא להעכיר יותר מדי את האווירה (מצב הרוח הלאומי מדוכדך גם ככה בעוצמה שלא זכורה מאז מלחמת יוכ"פ), נעצור כאן ולא נמנה רשימת מחדלים ארוכה.
כאן הגענו לנקודה הכי חשובה: מישהו, כרגע זה בנימין נתניהו, אמור להוציא אותנו מן המיצר. אתגר עצום, על גבול הבלתי אפשרי, בטח כשאתה נושא על כתפיך (גם אם אינך מודה בכך) באחריות (יחד עם אחרים) למחדל 7 באוקטובר. בטח כאשר מדי יום אתה מאבד עוד ועוד תמיכה גם בקרב אלה שהיו החסידים הכי גדולים שלך (דוגמה משבוע שעבר: אפילו שי גולדין מערוץ 14 כבר קורא לביבי להכריז עכשיו על בחירות). שלא לדבר על כך שאתה כפות לשני הג'וקרים סמוטריץ' ובן גביר, שגם אם תקבל כבר סוף-סוף איזושהי החלטה בעניין חשוב (למשל עזה – היום שאחרי), היא תתנפץ בקיר המגן שלהם. ב'שורה התחתונה', מסיבות אלה ואחרות לא מתקבל על הדעת שאדם כלשהו, מוכשר, גאון, מיומן ככל שיהיה, גם אם קוראים לו בנימין נתניהו, מסוגל – נפשית – לנווט עתה את הספינה המורכבת הזו, ששמה 'מדינת ישראל שאחרי 7 באוקטובר', אל חוף מבטחים.
הדברים נכתבים לא מתוך שנאה או טינה ח"ו לנתניהו. אני בטוח שנתניהו רוצה בטובתה של מדינת ישראל לא פחות מאף אחד, כולל המבקרים הכי קשים שלו, אבל הפעם זה נראה גדול עליו. הפעם צריך לקבל החלטות גורליות ממש, והרושם הוא שנתניהו נמצא במצב נפשי שבו הוא מתקשה עד לא מסוגל לקבל את ההחלטות הנכונות ובזמן המתאים.
לענ"ד, אין כל דרך אחרת להסביר את השיתוק בהנהגת המדינה. אני מצטרף לאלה הקוראים להכריז כאן ועכשיו על בחירות חדשות בעוד 3 חודשים, ולהפנים, סוף-סוף, שממשלה שתיבחר מחויבת וזכאית לפעול ליישם את האג'נדה שלה (תוך התחשבות גם במיעוט, כמובן), תוך בחינת ההשלכות הפנימיות והבינלאומיות. שמאל שמאל, ימין ימין. נוכח המצב בחברה הישראלית, וסוגיות באמת הרות גורל שעל הפרק (מדינה פלשתינית, למשל), מה שאנו זקוקים לו עתה הוא ממשלה שמשקפת קו מרכזי, מכיל מכל הבחינות, מדיני ודתי. לצערי, דומני שזה יותר מדי אוטופי ולא מציאותי.
אני אפיקורס
"13 אלף טילים נזרקו על המדינה שלנו, בעזרת ה' איזה ניסים ונפלאות, בזכות מה זה? בזכות הרמטכ"ל? בזכות בני התורה, בזכות בני הישיבות, שהם עוסקים בתורה. הם מגינים על עם ישראל. מי שלא מאמין בדבר הזה הוא אפיקורוס", קבע הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף בשיעורו במוצ"ש האחרון. אז אני אפיקורוס, לפחות בעיניים שלו. אני סבור שהטילים לא חדרו לישראל בזכות חיילים, מפקדים, טייסים, אנשי רפאל, התעשייה האווירית וכדומה, שלמדו, פיתחו, נערכו, טסו, נלחמו, כמו גם בזכות הקואליציה שגיבש הנשיא ביידן. אני גם מאמין שהקב"ה סייע בידם ובידינו (ועדיין לא מצאתי הסבר שישכנע אותי על הסתר הפנים של 7 באוקטובר, למעט זה שלא את הכל אנו מבינים).
ובאותו עניין, הרב דוד סתיו, רב היישוב שהם וראש ארגון רבני צהר, הגיב לדברי הרב יצחק יוסף: "אין סתירה בין הכרה בחשיבות התורה ולומדיה לבין החיוב לקיים את מצוות התורה ולצאת למלחמת מצווה לעזרת ישראל מיד צר. דברי הזלזול של הראשון לציון ברמטכ״ל ובחיילים בעיצומה של מלחמה הם כפיות טובה וחילול השם". בעיניים שלי, טוב שיש רב רציני שלא חושש לומר את האמת בפנים.
ואפרופו זלזול ברמטכ"ל ובקצונה בכירה, מצאנו כאלה, לצערי, גם בקרב רבנים, בהם מחנכים, מאנ"ש. לא בטוח שזה משדר משהו חיובי לתלמידיהם. הרב יעקב מדן, ראש הישיבה בהר עציון, יצא ב'מקור ראשון' נגד אותם מתיישבים ביו"ש ופוליטיקאים מסיעת הציונות הדתית שהעבירו ביקורת קשה על אלוף פיקוד מרכז יהודה פוקס לאורך שירותו ביו"ש. כך כתב הרב: "בהעזה הזאת ובכישרון המבצעי שנלווה אליה, תרם פוקס תרומה בלתי רגילה לחוסנה של ההתיישבות ביהודה ושומרון. השמחה הגדולה שמגלים מבקרי האלוף על פרישתו ממש אינה מוצדקת, לטעמי". האלוף פוקס כתב במכתב הפרישה כי הגיע "לתחושת מיצוי". תחושה זו התחזקה, מעריך הרב מדן, מכוח הביקורת הקשה שספג האלוף מחלק מההתיישבות היהודית ביו"ש.
מסיבות אלה ואחרות, נראה שראש הממשלה בנימין נתניהו אינו מסוגל נפשית לנווט עתה אל חוף מבטחים את הספינה המורכבת הזו, ששמה 'מדינת ישראל שאחרי 7 באוקטובר'
בגלל הכיפה?
זה היה לפני כמעט 50 שנה. הודחתי מקורס קצינים והגעתי לביתי דאז, שיכון הפועל המזרחי בשדרות סמאטס בתל אביב. שכנה יקרה פגשה אותי ושאלה: מה קורה? עניתי: הודחתי מקורס קצינים. תגובתה הייתה: זה בטח בגלל שאתה דתי.
אז לא, הודחתי כי לא הייתי מספיק טוב (בריצות ובשאר עניינים המצריכים כושר טוב). ממש ממש לא קשור להיותי דתי, אבל זו הייתה ההרגשה באותם ימים. בצבא "מחפשים" את הדתיים. ולמה אני מביא את הסיפור העתיק הזה? כי בימים האחרונים, בעקבות הודעתו של אל"מ דביר חבר (הבן של זמביש, קמב"ץ ההתיישבות ביו"ש) על עזיבת תפקידו כמפקד היחידה הרב-ממדית שפועלת זה חודשים בעזה, הרשת החברתית הופצצה בפוסטים נרעשים על כך שחבר התפטר במיידי בגלל שלא מינו אותו כמפקד קבוע של היחידה הזו (שאליה הוא מונה כמפקד זמני לאחר שהמפקד הקודם נהרג בעזה). אחרים העלו טענות אחרות, אך המשותף לכולם – הוא לא קיבל את המינוי שרצה או משהו אחר שרצה (פו"ם?) בגלל שהוא דתי ועוד בוגר עלי. במילים אחרות, לוחמני מדי, בעוד ה'קונספציה' בצה"ל של היום היא יותר מגננה.
הם מביאים לדוגמה את תא"ל ברק חירם, את אל"מ נוחי מנדל, את סא"ל אבינועם אמונה, ואת תא"ל עופר וינטר, קצין עטור שבחים, שמשום מה (דתיותו? השקפת עולמו? היותו לוחמני?) קידומו מתעכב כבר זמן רב, גם בשעת מלחמה, שאין ספק שתרומתו כמפקד בכיר בשדה הקרב הייתה יכולה להיות גבוהה במיוחד. אם כן, האם 'דופקים' את הקצינים הבכירים הדתיים ולא נותנים להם להאמיר לפסגה, רק בגלל היותם דתיים?
אבי פיקאר, יוצר דיגיטלי הגר בעתניאל, העלה פוסט מעניין בעניין, שעונה לטוענים שהצבא בולם קידומם של קצינים בכירים דתיים אך ורק בגלל דתיותם. להלן חלק מטיעוניו:
"הטענה שכל קצין דתי בוגר מכינה המזוהה עם חוגי הר המור ובנותיה, לא יתקדם בצבא, צריכה להיבדק מול קיומם או אי קיומם של קצינים כאלה שקודמו. אז כדי לעזור למלינים, הכנתי רשימה מהזיכרון:
יאיר פלאי, בן מושב קשת, בוגר ישיבת שבי חברון, אביו היה במחתרת היהודית. היה מח"ט גולני. מונה למפקד אוגדה 210. יהודה ואך, נולד בקריית ארבע, גדל בעלי. בוגר עלי. מונה למפקד אוגדה 252. בן דודו, יאיר צוקרמן, מונה תוך כדי המלחמה למח"ט הנח"ל, בנו של הרב צוקרמן מהר המור. החליף את יהונתן שטיינברג, מח"ט הנח"ל שנהרג בשמחת תורה, בוגר ישיבת מעלה אליהו.
ישי רוזיליו – מח"ט יהודה. דדו בר כליפא, מפקד אוגדה 36 (אחת משתי האוגדות הסדירות היחידות בצה"ל) בוגר אור עציון ומכינת חוסן. אבי בלוט מנווה צוף, בוגר עלי, מפקד אוגדת איו"ש לשעבר וכעת מפקד פו"ם. אלעד מואטי, נולד וגדל באלקנה, בוגר עלי, תת אלוף, מפקד חיל הגנת הגבולות. מח"ט גבעתי לשעבר. קובי הלר, מפקד מל"י, גדל בקרני שומרון ובישיבת נווה דקלים. שי קלפר – מפקד אוגדה 91, בוגר ישיבת שבי חברון.
אני מניח שיש עוד, לא בדקתי. אבל בכל מקרה, לטעון שלא מקדמים קצינים חובשי כיפות בוגרי מכינות לתפקידים בכירים, והמקרה של דביר חבר מעיד על מגמה, זו טענה ברמת הפגנה בדשא של אוניברסיטת קולומביה.
אז החוכמולוגים אומרים לי – אבל אין בתפקידי אלופים (למעט דוד זיני) והם לא במטכ"ל. כדי שיהיו פוטנציאל לאלופים, צריך היה שלפני 8 שנים דרג מפקדי האוגדות היה כזה עם דתיים ולא מינו אותם למטכ"ל. אבל זה לא היה. בתקופתי בצבא, מעט מאוד מחבריי המשיכו מעבר לתפקיד מ"פ. זה היה קשה עם נישואים בגיל צעיר ומשפחות גדולות. אבל היום זה לא המצב. אין לנו באמת הרבה תתי-אלופים בוגרי מכינות שנתקעו ולא קודמו. אפשר להגיד וינטר כמה פעמים שרוצים. אבל משום מה תמיד אומרים וינטר.
וממילא הטריגר לכל הקמפיין הזה היה אי מינוי של דביר חבר למפקד הרבמ"ד, אז הטיעון מדבר על אל"מים ולא על אלופים. אחרים אומרים שאם מעלים אותם לתא"ל זה לאיזה תפקיד זוטר שלא יפריע לקונספציה. הבעיה היא שאוגדה 91 ואוגדה 210 ואוגדה 36 ופו"ם, זה הכי לא זוטר שיש.
בקיצור, חבריי הדתיים, לא הייתי בדיון השיבוצים על מינוי מפקד של קבע ליחידה הרב-ממדית, אבל אני מניח ששאלת הכיפה על ראשו של דביר חבר לא הייתה שיקול", דברי פיקאר, ואיך כתוב? המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. הלוואי.
