עכשיו באים?

העולם שאחר המבול לא יהיה עוד זהה לזה שהיה לפניו. העולם שאחרי שמחת תורה תשפ"ד לא יהיה עוד זהה לזה שהיה לפניו. התורה שאחרי שמחת תורה תשפ"ד לא תהיה עוד זהה לזו שהייתה לפניה.

ביטוי עוצמתי לכך ניתן בשירו הרגיש של הרב אלחנן ניר, שנכתב בעיצומה של השנה החולפת: "עַכְשָׁו כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשִׁימָה, אֲנַחְנוּ צְרִיכִים תּוֹרָה חֲדָשָׁה. עַכְשָׁו בְּתוֹךְ הָאֲוִיר שֶׁנִּגְמַר וְהַצַּוָּאר שֶׁנִּמְחַק, אֲנַחְנוּ צְרִיכִים מִשְׁנָה חֲדָשָׁה וּגְמָרָא חֲדָשָׁה, וְקַבָּלָה חֲדָשָׁה וַעֲלִיּוֹת נְשָׁמָה חֲדָשׁוֹת; וּבְתוֹךְ כָּל הַשֶּׁבֶר וְהַמֶּלַח וְהֶחָרָבָה, עַכְשָׁו; חֲסִידוּת חֲדָשָׁה וְצִיּוֹנוּת חֲדָשָׁה; וְהָרַב קוּק חָדָשׁ וּבְרֵנֶר חָדָשׁ; וְלֵאָה גּוֹלְדבֶּרְג חֲדָשָׁה וִיחַוֶּה דַּעַת חָדָשׁ; וְאָמָּנוּת חֲדָשָׁה וְשִׁירָה חֲדָשָׁה; וְסִפְרוּת חֲדָשָׁה וְקוֹלְנוֹעַ חָדָשׁ; וּמִלִּים חַדְתִּין-עֲתִיקִין וּנְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת-עַתִּיקוֹת מֵהָאוֹצָר; וְאַהֲבָה חֲדָשָׁה מִתּוֹךְ הַבְּכִיָּה הַנּוֹרָאָה. כִּי נִשְׁטַפְנוּ כֻּלָּנוּ בִּנְהָרוֹת רֵעִים וּבְאֵרִי; וְאֵין בָּנוּ הַר; וְאֵין עוֹד לוּחוֹת; וְאֵין לָנוּ מֹשֶׁה; וְאֵין בָּנוּ כּוֹחוֹת; וּבְיָדֵינוּ עַכְשָׁו הַכֹּל. נִתָּן".

דומה שגם התפילה שאחרי שמחת תורה תשפ"ד לא תהיה עוד זהה לזו שהייתה לפניו. אחרי נטילת רשות מהמחבר, ועל דרך שירו הנזכר, "הוספתי" לו בית במלאת שנה לשבעה באוקטובר: "עַכְשָׁו כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשִׁימָה, אֲנַחְנוּ צְרִיכִים גם תְּפִילָה חֲדָשָׁה. אֲנַחְנוּ צְרִיכִים 'כָּל נִדְרֵי' חָדָש, ו'נְתַנֶה תוֹקֶף' חָדָש; ו'אוֹחִילָה לָאֵ-ל' חָדָש, ו'אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ' חָדָש; וּ'פְּתַח לָנוּ שַעַר' חָדָש; וְאַהֲבָה חֲדָשָׁה, מִתּוֹךְ הַבְּכִיָּה הַנּוֹרָאָה. כִּי נִשְׁטַפְנוּ כֻּלָּנוּ בִּנְהָרוֹת רֵעִים וּבְאֵרִי, וְאֵין בָּנוּ קוֹל, וְאֵין עוֹד דְמָעוֹת; וְאֵין לָנוּ הָרַב עַמִיטָל; וְאֵין בָּנוּ כּוֹחוֹת; וּבְיָדֵינוּ עַכְשָׁו הַכֹּל. נִתָּן".

מה תפילה ניתן לומר בשנה שבה מתחילים לקרוא מחדש את פרקי "בראשית", על המבול הנורא – והיה זה מבול בּלָהוֹת – שכדברי חז"ל (המובאים בפירוש רש"י לבראשית ו, יז): "מַבּוּל – שֶׁבִּילָּה אֶת הַכֹּל, שֶׁבִּלְבֵּל אֶת הַכֹּל"?

שמא דווקא אותה "דוּמִיָה", דממה, שקט, אֵלֶם, שתוארה בספר תהלים (סה, ב), "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱ-לֹהִים בְּצִיּוֹן", היא-היא ה"תהילה" והתפילה היחידה שניתן לשאת בשעה כזו, שבה אנו מוסיפים לקבור את מתינו, יום יום?

יהא אשר יהא, בפרשתנו מקבלת ה"דוּמִיָה" של נח, משמעות נוקבת.

כידוע, אחת ההשוואות הנפוצות בין גיבורי ספר בראשית, שמופיעה בניסוחים שונים כבר בדברי חז"ל, היא ההשוואה בין נח ואברהם (ולא לחינם מציבה אותם גם המשנה במסכת אבות (ה, ב) כשתי נ"צ-נקודות ציון: "עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו; שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כֻּלָּם").

אברהם אבינו מתפלל ומתחנן על אנשי סדום שלא ילכו לאבדון ויושמדו. אגב כך הוא "עושה פלילות" עם קונו, בוויכוח שעשוי להיתפש כמעין התרסה על גזר דין שמים ("אולי יש חמישים צדיקים? ארבעים וחמישה? ארבעים? שלושים? עשרים? עשרה?", והמשפט הנוקב מכל (בראשית יח, כה): "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?".

לעומתו, נח נכנס לתיבה לפני המבול, מציל את עצמו ואת אנשי ביתו, אך לא נאמר כי עשה ניסיון, ולו הקטן ביותר, להציל את העולם כולו, על אנשיו מפני המבול.

בזהר חדש (פרשת נח, כח, ע"א) מובא בעניין זה 'מדרש' מקורי, חריף ונוקב:

"כיון שיצא נֹחַ מן התיבה, וראה את העולם שהוא חרב ונחרב, התחיל ממרר בבכי ואומר: 'ריבון כל העולמים ואדוני האדונים, אתה נקראת רחום וחנון, היה לך לרחם על בריותיך!'

אמר לו הקב"ה: 'אִי לך רועה שוטה!. עכשיו אתה אומר לי כך, ולא אמרת כך בשעה שאמרתי לך 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה', 'עשה לך תיבת עצי גופר', 'ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ'? כל זאת לא גיליתי לך אלא כדי שתעמוד לפני בתפילה ותבקש רחמים על הבריות. ואתה, מששמעת שאתה מציל נפשך בתיבה, לא היה אכפת לך בחורבן העולם. בנית לעצמך תיבה, והצלת עצמך.

עכשיו שכבר העולם עומד בחורבנו, אתה פותח פיך להתפלל ולבקש רחמים? אותה שעה נתבונן נח שעשה שלא כהוגן, שלא התפלל למנוע את הפורענות, לפיכך נזדרז מיד להביא קרבן כפרה על עוונו."

מקור ה'מדרש' לוט בערפל, אבל תוכנו זועק מסוף העולם ועד סופו: "עכשיו באים?" רק לאחר שכל העולם נשחת? והיכן היית ב'זמן אמת', כשאולי יכולת להציל, ולא הצלת?

יש להניח שאילו היה משמיע נח דברים נוקבים "בזמן אמת", הן באשר לעולם שעתיד להיחרב, הן בדברים שהיו נראים כהטחת דברים כלפי מעלה, לא היו הדברים ערֵבִים בעיני שומעיהם.

ביטוי לכך מצוי במדרש חכמים על תיאור כניסת נח לתיבה "בעצם היום הזה" (בראשית ז, יג), שעליו דרשו חז"ל – ודבריהם מובאים בפירוש רש"י על אתר – "שהיו בני דורו אומרים: 'אילו אנו רואים אותו נכנס לתיבה, אנו שוברין אותה והורגין אותו'. אמר הקב"ה: אני מכניסו לעיני כולם ונראה דבר מי יקום!".

לפי מדרש זה נח גילה אומץ ועוצמה בעצם בניית התיבה והכְּנִיסָה לתוכה, אך לא היה בו עוד כוח כדי ל'התעמת' עם הקב"ה ולפעול גם להצלת שאר בני דורו והעולם כולו מפני השחתת המבול.

אכן, מעולמה של תורת ישראל למדנו, שמנהיג אמת – כמו הנביא – אינם נמדדים רק ביכולתם להציל את אנ"ש-אנשי שלומם ובני ביתם, או ביכולתם להשמיע רק דברים ערֵבִים לאוזן המצויים בלב הקונצנזוס.

וכפי שאמר פעם הרב יונתן זאקס: נביאי ישראל היו המבקרים הראשונים ולעתים החריפים ביותר  של החברה. הם לא פחדו מבעלי השררה, והנחילו לנו את האמת שלפיה הנך יכול לשנות את העולם לא בזכות רעיון הכוח אלא בזכות כוחם של הרעיונות (not because the idea of power but because the power of ideas).

מבחנו האמיתי של כל מנהיג הוא בניסיון ובהשתדלות ל"תקן עולם במלכות ש-די", בתיקון והצלת העולם כולו, ובהשמעת דברים נוקבים, לא אחת חריפים, לרבות כאלה הצורבים את הלב וצורמים את האוזן, המלווים בביקורת חריפה, בהנעה לפעולה ובדרישה לעשייה.

אכן, גם "בעצם היום הזה" לא ביקש נח למצוא חן בעיני הכל. ועדיין, לא היה בו העוז והגבורה לעשות כמעשה אברהם, לבקש ולהתפלל – אם לא לתבוע ממש – את הצלת היקום כולו.

אין צריך לומר: "חוכמה שלאחר מעשה" היא חזון נפרץ. וכמה רבים הם בקרבנו ה'נביאים' שיודעים להתנבא מצוין, בדיוק מעורר השתאות ובפרטי פרטים. אבל רק על כל מה שכבר היה. על העבר, לא על העתיד.

משיחות עם שורדי השבעה באוקטובר ובני משפחות הנרצחים והחללים עולה כי מעֵבר לכל מעשי הרצח והעינוי, האונס והביזה, אחת התחושות הנוראיות שמלוות אותם עד היום היא התחושה כי הופקרו ב"זמן אמת". לא רק התצפיתניות, החיילים והתושבים שהיו בסמוך לגבול ערב תחילת המאורעות הקשים, אלא גם כל הניצולים שהיו במקום לאחר מכן. במשך שעות רבות, בחלק מהמקרים ימים, לאחר שדבר המאורעות כבר היה ידוע לכל, בוששה העזרה לבוא. שורדים שהצליחו להימלט  מגיא התופת וההריגה, נאלצו להסתתר במשך שעות ארוכות, שנדמו בעיניהם כנצח.

ניתן לתת מאה ואחת סיבות למה אחד הצבאות החזקים בעולם ועמו כוחות ההצלה השונים לא הגיעו ולא היו מסוגלים להושיט עזרה מהר יותר. אבל העובדות – כמו גם תחושת החידלון וההפקרות – לא יימחו לעולם.

ההתמודדות עם חורבן וסכנה אפשרית אף פעם אינה קלה. לא הכל צפוי, ולא הכל אפשרי. אבל אחד השיעורים הגדולים שנלמדים מפרשת נח הוא שלעיתוי יש משמעות גורלית. כך, בהושטת סיוע ועזרה פיזית, וכך בתפילה על הרע, שלא יארע ובטרם יארע.