מרחב אבטחה ביטחוני ותורני

בכל תחום שבו נדרשת הגנה מפני משהו, אסור שהיא תמוקם סמוך לנקודה המסוכנת. צריך להרחיק מהנקודה את ההגנות, עד כמה שניתן, לייצר לה 'מרחב אבטחה', ובכך להרחיק את הסיכוי להתממשות הסכנה. זהו עיקרון יסוד בתחום הביטחוני. אולם, ההיסטוריה מלמדת שלא פעם לא הקפידו עליו, והמחיר היה כבד.

תומכי ההתנתקות מגוש קטיף, שגרמה להחרבתו ולגירוש תושביו מביתם, ניסו להצדיק את תמיכתם בטיעון שהתיימר להיות מקצועי-ביטחוני: נסיגה משטח שקיימים בו חיכוך ביטחוני והתכנסות מאחרי גבול-גדר ומכשול קרקעי, יקנו ביטחון משופר. במיוחד אם המכשול מְגֻבֶּה באמצעים טכנולוגיים משוכללים. הרמטכ"ל וראש השב"כ דאז התריעו שמעבר לגדר תקום מדינת חמאסטן שתסכן את קיומה של מדינת ישראל. אולם, התומכים התעלמו ואף טענו שאם למרות הנסיגה נותקף, תהיה לגיטימציה בינלאומית להכות באויב מכה רבת עוצמה והרתעה.

גישה זו הובילה גם לנסיגה החד-צדדית מאזור הביטחון בדרום לבנון, חמש שנים לפני כן. התומכים הסבירו לציבור שהמהלך הצליח, ולראיה, שררו לאחריה שקט ושגשוג ביישובי גבול הצפון. למרות שהיה זה שקט מתעתע, שנבע מהצורך של חיזבאללה להתעצם ולהתבצר בשטח, מעל ומתחת לפני הקרקע, ולהתכונן ליום פקודה. ה'מומחים' ו'יודעי הדבר' התכחשו. מייד לאחר הנסיגה מלבנון אירעה חטיפה, שלא זכתה לתגובה הולמת.

לאחר ההתנתקות החלו שיגורי רקטות מעזה שפגעו ביישובים שבעורף, שעקפו את הגבול הקרקעי. כשלוש שנים לאחר ההתנתקות, נאלצנו לצאת למבצע 'עופרת יצוקה', מבצע קרקעי בתוך עזה. כתוצאה ממנו נכתב דוח גולדסטון, שהאשים אותנו בפשעי מלחמה.

אחד מהעקרונות הטקטיים של תורת הקרב, שלא השתנו אלפי שנים, הוא "חזקה על קו המגע שייפרץ". בשיעורים הראשונים בבה"ד 1 על תו"ל (תורת לחימה) ההגנה למדנו שהגנה אפקטיבית מחייבת 'מרחב אבטחה' עמוק דיו, שמרחיק את הכוח הצבאי של האויב מהאוכלוסייה שמעבר לגבול. כמו כן, אין מכשול קרקעי שיעצור את האויב אם הוא לא יגובה בכוח צבאי אפקטיבי ששולט עליו באש. אויב נחוש ימצא תמיד את הדרך להבקעת המכשול או לעקיפתו.

אין מכשול קרקעי שיעצור את האויב אם המכשול לא יגובה בכוח צבאי אפקטיבי ששולט עליו באש. אויב נחוש ימצא תמיד את הדרך להבקעת המכשול

מבחינה אסטרטגית, יש למנוע מראש את הסיכון שאויב יחצה את הגבול ויפגע בעורף האזרחי, להבטיח שהאויב יהיה מורחק באופן משמעותי מהגבול, שלא יהיו לו אמצעים ויכולת לחצות את הגבול ולפגוע באזרחים. או להרתיעו באופן שכל ניסיון תקיפה מצידו יגבה ממנו מחיר כבד, שיהיה בלתי נסבל עבורו.

את המחיר הנורא של אי עמידה בעקרונות הללו ובאחרים שילמנו בשמחת תורה. האם הלקח נלמד? האם ישפיע על תוכניות 'היום שאחרי'?!

פרשת 'במדבר' עוסקת בהיערכות למסע לכיבוש הארץ. מניין העם לפי 'יוצאי צבא' וחלוקת המחנה לארבעה דגלים, כשמחנה לוייה והמשכן באמצע: "ציוה למנות את החיילות שיחנו סביב למלך, ושראויין להלחם, וחילק [אותן] לארבעה דגלים, כדי שיחנו לארבע רוחות המשכן, כי כן דרך כבוד למלך ששריו ועבדיו מקיפין אותו, והוא באמצע. ודרך [המלך] כשרוצה להכניסן במלחמה, לימנות הצבא, וכן היו עושין מלכים הראשונים כשניכנסין במלחמה, מונין חיילות, וכו', וכן צוה הקב"ה לימנות את חילו ולסדרם על דגליהם, כי בעשרים בחודש זה נסעו להתקרב להילחם בכנענים, אלא שמנעום המרגלים" (בכור שור במדבר א א).

ארגון המחנה בארבעה דגלים נועד גם למטרת אבטחת המחנה במדבר: במסעות, בשהייה ובהתקפה על האויב: "כדרך כל מחנה שיש לו ד' משמרות לד' רוחות, והמלך או השר באמצע. וכו'. ולכן משה רבם ומלכם סדרם כסדר מחנות ההולכים למלחמה לד' רוחות העולם, והמלך והזקנים באמצע. וכו'". (צרור המור שמות יג יח).

עפ"י תורת הקרב, הדגל הראשון היה 'משמר קדמי' – נע מלפנים, מגשש ויוצר מרחב אבטחה מלפנים; 'משמר עורפי' – תפקידו לאבטח את העורף כדי לא להיות מותקפים מאחור; ו'שני משמרים אגפיים' – שני האגפים שאבטחו את האגפים החשופים, מפני שהתנועה והמבט מופנים בד"כ קדימה. עיקרון זה אנו מוצאים גם בחוקי הבטיחות האזרחיים, שנדרש בהם מרחב של מקדמי בטיחות כדי להרחיק את הסכנה.

כך גם בעולם התורה והקדושה. במעמד הר סיני היה צריך ליצור מרחב אבטחה בתחתית ההר כדי למנוע עלייה מסוכנת להר סיני: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ד' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ וגו'. וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ד' פֶּן יִפְרָץ בָּם" (שמות יט, כג). כך גם נצטווינו בקיום המצוות: "וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה" (אבות א, א). "סיג לתורה – 'גדר', שלא יבוא ליגע באיסור תורה וכו'. דכתיב (ויקרא יח): 'ושמרתם את משמרתי' – עשו משמרת למשמרתי" (ברטנורא שם).