סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: חיילים ומפקדים העוסקים בלחימה יומם ולילה – האם חובה עליהם להתאמץ ולפנות מזמנם כדי לקבוע עיתים לתורה?
תשובה: כלל גדול בהלכה: העוסק במצווה פטור מן המצווה. הדבר נכון ביחס לכל המצוות כולן, והוא נכון כמובן גם ביחס למלחמת מצווה. בגמרא במסכת סוטה (דף מ"ד) מפורש שהעוסק במלחמת מצווה, שאותה הגדיר הרמב"ם כמלחמה ל"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", הרי הוא עוסק במצווה ופטור ממצוות אחרות. לפיכך, מעיקר הדין פשוט וברור שחיילים העוסקים בלחימה וטרודים בה פטורים ממצוות תלמוד תורה.
עם זאת, הגמרא במסכת מגילה (דף ג') מספרת על שר צבא ה' שנגלה אל יהושע בן נון, ומתח ביקורת על כך שתוך כדי ההיערכות למלחמה ביריחו התרשלו יהושע וצבאו במצוות תלמוד תורה. יהושע בן נון מקבל על עצמו לאלתר להקדיש לילה שלם – ממש כמו ליל שבועות – כדי ללון בעומקה של הלכה ולעסוק בתורה.
שמעתי פעמים רבות מהרב אשר וייס שליט"א, שהקשה על הסתירה בין הסוגיות: הכיצד מותח שר צבא ה' ביקורת על יהושע, הרי כאמור הלכה פסוקה היא שהעוסק במצוות המלחמה פטור ממצוות תלמוד תורה?! והשיב הרב אשר, שאכן מעיקר הדין העוסק במלחמה פטור מתלמוד תורה. אלא ששר צבא ה' לא בא לתבוע עלבונה של תורה, הוא בא לתבוע את עלבונה של המלחמה. לאמור, שר צבא ה' מבהיר ליהושע שהמלחמה תצליח יותר בזכות קול התורה שנשמע במחנה. לכבודה של מלחמה, ולא רק לכבודה של תורה, ראוי שגם במחנה הצבאי יעסקו בתורה, ככל שהדבר מתאפשר מבלי לגרוע מן המלחמה.
בגמרא במסכת מנחות (דף צ"ח) מחדש רבי יוחנן בשמו של רבי שמעון בר יוחאי, שאפילו מי שקרא קריאת שמע שחרית וערבית – יצא ידי חובת מצוות תלמוד תורה וקיים את הפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה". הרמב"ם (תלמוד תורה, א' ח') לא הביא להלכה את דברי ר' יוחנן, והסביר בעל "לחם משנה" שהרמב"ם ראה בדבר זה קולא מופלגת. הלחם משנה מוסיף שהגמרא עצמה במסכת מנחות קובעת ש"דבר זה – אסור לאומרו בפני עם הארץ", דהיינו שהלכה זו שלפיה קריאת שמע בלבד מספיקה לשם קיום מצוות תלמוד תורה, עלולה להתפרש כזלזול במצוות תלמוד תורה, ועל כן לא נכון לפרסם אותה.
אולם, בעל "הגהות מיימוניות" על הרמב"ם שם, מביא את דברי ספר המצוות הגדול (לרבי משה מקוצי, מבעלי התוספות), שקבע: "ובשעות דחוקות סומך על הא דאמר רבי יוחנן אפילו לא קרא אלא קראית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש". גם הרמ"א (בהגהתו על השולחן ערוך, יורה דעה רמ"ו א') פסק להלכה כדעה הזו, והש"ך במקום הסביר שעל אף החשש מפני פרשנות לא נכונה או זלזול בקביעות עיתים לתורה, חשוב להעמיד את ההלכה על עיקרה, ולהבהיר שלפחות בשעות דחוקות ניתן להסתפק גם בזמן מצומצם מאוד של לימוד תורה.
סגלי הרבנות הצבאית די בכל אתר ואתר פעלו ועודם פועלים לאורך מלחמת 'חרבות ברזל' כדי לאפשר ללוחמים ולמפקדים לקבוע עיתים לתורה, ואפילו לדקות ספורות
אין ספק שחיילים ומפקדים העוסקים בלחימה מצויים ב"שעות הדחוקות", ובדיוק עבורם נשנתה אותה הלכה בגמרא, בהגהות מיימונית, ברמ"א ובש"ך. ואומנם, סגלי הרבנות הצבאית די בכל אתר ואתר פעלו ועודם פועלים לאורך מלחמת 'חרבות ברזל' כדי לאפשר ללוחמים ולמפקדים לקבוע עיתים לתורה, ואפילו לדקות ספורות. בדרך זו קול התורה נשמע במחנה, כמובן מבלי לגרוע מן הכוננות והדריכות, ומן העיסוק במצוות המלחמה.
בגמרא במסכת סוטה (דף מ"ב) מחדש רבי יוחנן בשמו של רבי שמעון בר יוחאי חידוש נוסף: "אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית – אי אתם נמסרין בידם". המהר"ץ חיות בפירושו שם עומד על הזיקה הברורה בין שתי האמירות: היות שבקריאת שמע שחרית וערבית מקיימים – לפחות בשעות הדחוקות – את מצוות תלמוד תורה, הרי שגדולה היא מצווה זו שתוסיף להצלחתם של הלוחמים.
אך כמובן מעבר לקיום מצוות תלמוד תורה שבקריאת שמע שחרית וערבית, יש בה גם שני תכנים נוספים הקשורים באופן מהותי זה לזה: אחדות השם, ואחדות ישראל. המהר"ל מפראג (נצח ישראל, ל"ח) מסביר, שמכוח אחדות ה' וקבלת עול מלכות שמיים שבקריאת שמע, ישנה קריאה גם לאחדות ישראל: ה' אחד בשמי שמיים, ועמו ישראל גוי אחד בארץ, ולא בכדי הפסוק פותח בהכרזת "שמע ישראל".
למרגלות הר סיני עמדו ישראל "כאיש אחד בלב אחד", ודווקא מתוך כך זכו לקבל את התורה. גם הניצחון במלחמה תלוי בראש ובראשונה באותה אחדות מקיפה ושלמה, הכוללת את האומה כולה. מכוח "החוט המשולש" הכולל את התורה הנלמדת במחנה, את קבלת עול מלכות שמיים ואת אחדות ישראל, נזכה בעזרת ה' להכריע את אויבינו ולשכון לבטח בארץ אבותינו.
