למי אתם נאמנים?

כמה פעמים יצא לכם לאחרונה לשמוע התבטאויות בסגנון: "הרגשתי שאני צריך/ה להיות נאמן/ת לעצמי ולרגשות הלב שלי ולכן…". בדרך כלל הן באות כהסבר לוויתור על נאמנויות אחרות: לנאמנות למחוייבות הזוגית, לנאמנות למחוייבות למשפחה, או לנאמנות למחוייבות לכלל. אמירה שכזו מצפה להבנה מצד השומעים, שכן ביסודה ההנחה שבסולם הערכים המקובל כיום בחברה המערבית ה'נאמנות לעצמי' ו'לרגשות הלב' עומדת מעל לכל שאר הנאמנויות.

האדם מצוי בכמה מעגלים של מחוייבויות ונאמנויות: לאלוקיו, לערכיו ולאמונותיו, לתחושה הטובה שלו עם עצמו, למשפחתו – לזוגיות – לברית שנכרתה בין בני הזוג, לילדים ולשאר בני המשפחה לשלומם ולרווחתם הפיזית והנפשית, לתפקידו – בתחום העיסוק שלו, לכלל – לעם ישראל, למדינה, לקיומה ולביטחונה. עליו לנתב את דרכו באופן שיהיה נאמן לכל המעגלים. אולם, יש והחיים מזמנים מתח אמיתי בין הנאמנויות וצריך להכריע ביניהן. אדרבא, המבחן האמיתי של הנאמנות הוא לא כאשר מעגלי הנאמנות מסתנכרנים בהרמוניה אלא כאשר נוצרת סתירה ביניהם. האם עדיין הנאמנות נשמרת בשעת קושי ואתגר וכשאין 'מנופים' לאכוף אותה.

האם מבחינה ערכית ניתן לקבל שתמיד כאשר נוצרת סתירה ואתגר, הנאמנות לעצמי ולרגשות הלב שלי עומדת מעל לכל?!

דוגמה בולטת לכך, שהיא חלק מהוויית חיינו: השרות הקרבי בצה"ל. לא רק מתוקף הנאמנות לחוק המדינה, אלא מתוך התובנה הערכית שיש לשרת מתוך נאמנות למחויבותנו לכלל – לעם ישראל, למדינה, לקיומה ולביטחונה. כאשר אנו נאלצים לסכן את החיים בשעת קרב, האם אז אנו מעמידים את הנאמנות לעצמי ולרגשות הלב שלי מעל לכל?! כך גם אנשי צוותי הרפואה במחלקות הקורונה ובשאר המחלות המדבקות, או המתיישבים שמיישבים את הארץ בספר וביו"ש, מאז ימיה הראשונים של הציונות והחלוציות, ועוד.

היהדות אינה מתעלמת, חלילה, מהנאמנות של האדם לעצמיותו ולרגשות ליבו, אולם היא לא מעמידה אותה מעל שאר הנאמנויות האחרות. היא רואה את החיים כבעלי ערך עצמי, אולם ביסודם ישנה נאמנות לשליחות וליעוד הערכי, למה שהוא מעל החיים. לא בכדי נתקן שהמענה לברכה הינה 'אמ"ן'! "מאי אמן?  אמר ר"ח: א'ל מ'לך נ'אמן" (שבת קיט ב). הקב"ה מכונה: "הא-ל הנאמן שומר הברית וגו'" (דברים ז ט).

אף אנחנו צריכים להידבק במידת ה'נאמנות' האלוקית. זאת הסיבה שבעברית, לשון הקודש, בשונה מהשפות המערביות, יש שורש משותף ל'נאמנות', 'אמון', 'אמינות' ו'אמונה'. ומי שאינו עומד בהתחייבותו, בהקשר העסקי, נקרא "מחוסר אמנה" (בבא מציעא מט א), ו"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה" (שבת קיט א).

בפרשיותנו אנו לומדים ממשה רבנו 'רעיא מהימנא' (זוהר ח"א קו א) – הרועה הנאמן, על נאמנות ומחוייבות לאומה ולגורלה גם במחירים אישיים כבדים. כאשר השעבוד החמיר, משה רבנו התייצב בפני הקב"ה וזעק: "ד', למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני?!" (שמות ה כב). "ואם תאמר: מה איכפת לך?! קובל אני על ששלחתני!" (רש"י שם). כמנהיג העם הנאמן לתפקידו ולמחוייבותו, ומזדהה עם כאבו של קהל שולחיו בנאמנות מוחלטת ללא שמץ של אינטרס אישי. הוא אומר דברים קשים כלפי הקב"ה: "הרהרת על מדותי וכו'" (רש"י שם ו א). ואף מסר את נפשו עליהם בחטא העגל. על נאמנותו מעיד הקב"ה: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב ז). נאמנותו עמדה בכל המבחנים: "ולא שייך לומר 'נאמן' אלא על מי שיש בידו לעשות ואינו עושה וכו'" (העמק דבר שם). משה המשיך להנהיג את העם בנאמנות גם כשהיו לעומתיים, הקשו עליו, אתגרו אותו. 'הרועה הנאמן' לא נטש את הספינה בעת משבר כדי 'לעשות לביתו', אלא נלחם בעד עמו.

(המאמר מוקדש לזכרו של חבר לדרך, תלמיד חכם, איש מידות, מורה דרך לרבים, נאמן לשליחותו הכלל ישראלית, הרב אלישע וישליצקי ז"ל ליום השנה לפטירתו).

(וארא תשפ"ב)