ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)מפרשתנו, שלוש דרכים ראויות להיות חלק מן הלאום הישראלי:
דרך א: דרכם של בני גד ובני ראובן. הם נאחזו אמנם בעבר הירדן המזרחי, אך כל יוצא צבא מהם גויס ללא מגבלת זמן עד שאחרון השבטים בארץ כנען כבש את נחלתו. שירות צבאי משמעותי עבור עם ישראל בכללותו מחבר את הלוחמים ליסוד הלאומיות הישראלית.
דרך ב: דרכו של חצי שבט מנשה. הם לא ביקשו להיאחז בגלעד בשל סיבות כלכליות, אלא נשלחו על ידי משה לכבוש את המקום וליישב אותו. מלחמה ויישוב חבל ארץ בשליחות המנהיגות ובהותרת חצי מן השבט בארץ כנען, יש גם בהם חיבור ליסוד הלאומיות הישראלית.
דרך ג: דרך המלך, יתר השבטים. מלחמה על ארץ ישראל ויישובה.
סיפור ההתיישבות של בני גד ובני ראובן בעבר הירדן המזרחי הוא סיפור מדהים, מפתיע, עם לקח לדורות. אין אנו יודעים כיצד היו מתפתחים פני הדברים לולא הכיבוש של ארצות סיחון ועוג. ואין אנו יודעים מה היה גורלו של השטח שנכבש לולא ביקשוהו בני גד ובני ראובן. משה רבנו ניהל משא ומתן 'קשוח' עם בני שבטים אלו, שהתחיל בהתייחסות חמורה לבקשתם והסתיים בהבנה ובהסכמה מותנית. את החלטתו ליישב חלק מן השבטים בעבר הירדן המזרחי, קיבל משה ללא התייעצות עם הקב"ה ויש בה שינוי מן התוכנית המקורית. משה אינו מסתיר את התוכנית המקורית, שהרי הוא אומר להם: "ואם לא יעברו חלוצים אתכם, ונאחזו בתככם בארץ כנען". התעוזה בקבלת החלטה זו אינה נופלת משבירת הלוחות, שעליהם אמר לו הקב"ה: "ישר כוחך ששברת". כיצד ניתן להבין את מסכת האירועים הנ"ל? ומה אנו יכולים ללמוד מכך לדורנו?
משה רבנו, בזמן כה סמוך לכניסה לארץ, אינו מנהיג את העם 'הנהגה ניסית' בלבד. אופיו של המשא ומתן עם שני השבטים נטול סממנים של התערבות אלוקית ישירה כדוגמת הוויכוח המר עם קורח ועדתו. לפנינו פוליטיקה ישראלית לאומית המושתתת על היסטוריה, תרבות, משפט ואמונה, כיאה לעם מגובש האמור לכבוש את ארץ כנען. זהו חלק מן הסיפור המתהווה של הלאומיות הישראלי.
השטחים שנכבשו הם חלק מגבולות ההבטחה של האבות, המשתרעים מנהר מצרים עד נהר פרת. מידת אחיזתנו בשטח זה משתנה מדור לדור, והיא תלויה בהתנהלות עם ישראל. לאחר ההסכמה עם שני השבטים, לא היו כאן 'חילופי שטחים' בין השטחים המקוריים בארץ כנען לבין השטחים בעבר הירדן המזרחי. 'הקלפים נטרפו מחדש', וארץ כנען כולה חולקה מחדש ליתר השבטים. אבל – וזה אבל גדול – ארץ ישראל ממערב לירדן חייבת להיכבש כולה בלא תלות במספר השבטים הכובשים. בחובה לכבוש את הארץ לא חל שינוי מהתוכנית המקורית.
פרק גדול לימדנו משה רבנו. בשאלת כיבושה של ארץ ישראל אין אנו זקוקים ל'אורים ותומים' ולא לרמזים אלוקיים. היחס של הפרט או השבט אל הצורך הלאומי בכיבוש הארץ, כפי שהוא מוגדר על ידי המנהיגות הנבחרת, קובע את מידת חיבורם אל יסוד הלאומיות הישראלית.
זהו פשרו של המשא ומתן בין שני השבטים למשה רבנו. למשה לא הפריע עניין ההיאחזות מעבר לירדן, שהרי גם שטחים אלו כלולים בהבטחה. משה חשש, ובצדק, כי המניע הכלכלי יכול להעיד על התנתקות מן הלאום, על התנהלות שבטית שיש בה כדי להטיל מורך בלב כל עם ישראל. כשהוברר לו כי זה אינו המצב, הוא עיגן את הסכמתו בכלי משפטי (=תנאי) ובהפקדת אלעזר ויהושע על הביצוע.
יושם לב, לא "יעיד ה' ביני וביניכם", אלא "ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל". להנהגה הנבחרת יש את הכלים והסמכות לוודא כי תנאי ההסכם הפוליטי ימולאו כלשונם.
