תרומה מוזרה!

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". וכי אפשר לצוות על תרומה? האם עצם הציווי לתרומה איננו מבטל את יסוד התרומה? האם עדיין יקרא לזה מעשה נדיבות?

שאלות אלו ודומיהן עוסקות בהקשר הרחב, באלטרואיזם. קשה עד מאוד למצוא אפילו דוגמה אחת לאלטרואיזם טהור. לא רק משום 'שיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית', אלא גם מעשים הירואיים של ממש, הקשורים בנטילת נפש יכולים להתפרש כרצון של הגיבור לזכות בתהילת עולם.

מחקרים בפסיכולוגיה חברתית והתפתחותית של השנים האחרונות מראים כי מידת הגמול למעשה הטוב מגדיל את הסיכוי לעזרה לזולת וההיפך. זה אינו מעיד על יסוד לא רעוע של האדם אלא אדרבא זהו היסוד הטבעי של האדם שאישיותו מורכבת עד מאוד.

בתוכנו מתרוצצות מערכות נוגדות, בעלי כוח אדיר. ערכי הקידום העצמי, ההישגיות והכוח הנדרשים לייצוב, עיצוב ובטחון האדם מחד גיסא, ההתעלות, הנדיבות והיחס אל הזולת הנדרשים לנשמת האדם, מאידך גיסא.

מחקרים ושיקולים אלו אין בהם דבר וחצי דבר לענייננו, ונמצאנו למדים מהן דווקא בשל 'מכלל הן אתה שומע לאו'!

ה'ישות' המבקשת מאיתנו תרומה, בבחינת נדיבות הלב, אינה זקוקה לתרומתנו, לנו, או בכלל ליקום כולו. בשל כך, אין כאן שאלה של אלטרואיזם, אלא של אמונה ושל אמונה בלבד. סוג השאלות הנגזרות ממצווה 'מוזרה' זו, הן שאלות מן הסוג: כיצד מקיימים מצווה זו על אף ההכרה שאדון הכל אינו זקוק לתרומתנו? איך עלינו להבין את המונח תרומה בהקשר זה? האם אנו מכונים תורמים על אף שאנו תורמים לו משלו?

בקונטקסט הרחב, השאלות הללו הם מקרה פרטי של שאלות כלליות יותר הנוגעות לצורך לבנות משכן, להקריב קרבנות ואף להתפלל. זו אינה הבמה והמסגרת לדון בשאלות כה עמוקות ובוודאי שאיני האיש המוסמך לכך. עם זאת, לצאת פטור בלא כלום אינה הדרך.

בדומה לתפילה, שגם על מהותה ונחיצותה ניתן לשאול את אותן שאלות, אנו למדים כי התפילה נחוצה לנו ולא לריבונו של עולם. עקרונות התפילה והלכותיה נועדו כדי שנוכל לקיימה בתנאים האופטימליים עבורנו. הטוב והמטיב מנסח עבורנו את צורות הקיום של מצוות אלו כדי שאנו עבדיו נפיק מהם את המירב. הוא, רצונו, ומהותו אינן ברי דיון כלל.

(תרומה תשפ"ב)