ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם". פסוק זה, שנאמר על ידי משה בשולי פרשת המרגלים, מפתיע, לא ברור ומעורר מחשבה. לתומנו, סברנו כי מניעת משה רבנו מלהיכנס לארץ ישראל הינה תוצאה של חטא מי מריבה, שתגיח לעולם רק בשנה ה-39, בדור הבנים. ואילו, חטא המרגלים אירע בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים. אכן, רוב ככל המפרשים מסבירים כי משה רבנו בנאומו זה התכוון לחטא מי מריבה. בנקודת הזמן הזו (הנאום לפני הכניסה לארץ, בשנה ה-40), למשה יש פרספקטיבה היסטורית והוא יכול לקשור את שתי הפרשיות באמצעות המילים גם בי. על פי פירושים אלו, הקשר הינו אסוציאטיבי. אני מבקש להציע פרשנות נוספת הקושרת את משה לפרשת המרגלים, או אז, הפסוק ייקרא כפשוטו. הצעתי מבוססת על ההבדלים בתיאור חטא המרגלים שבספר במדבר לזה המתואר בפרשתנו, בספר דברים. אני מבקש לעמוד רק על הבדל אחד בעל משמעות לענייננו.
בספר דברים, שרובו הוא תוכן נאום משה בערבות מואב טרם הכניסה לארץ, מוצג משה כמגיב לדברי המרגלים ולא יהושע וכלב. הטענה שלו כלפי עם ישראל, המושפע מעצת המרגלים, חזקה ופשוטה (דברים א, כט-לב): "וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִֽירְאוּן מֵהֶם: ה' אֱ-לֹֽהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶֽם: וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה: וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵֽינְכֶם מַאֲמִינִם בַּ-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".
משה רבנו מאשים את בני ישראל בחוסר אמונה. לדבריו, הניסים שהביאו את ישראל עד הלום ילוו אותם גם בהמשך, בכיבוש הארץ. מוקד הוויכוח לפי זה הוא בשאלה האם הקב"ה ימשיך לחולל ניסים גלויים בכיבוש הארץ כפי שעשה עד כה. בני ישראל 'אינם מאמינים' בכך! ב'מדרש תנאים' על אתר: "ואומר אליכם – אמר להם, לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי קדוש אני אומר לכם", כלומר: תנו אמון בהבטחתי זו.
בתיאור בספר במדבר משה פסיבי, והמדברים הינם כלב ויהושע: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּֽי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (יג, ל). "אַךְ ב-ה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּֽירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם ו-ה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (יד, ט).
מוקד הוויכוח לפי זה הוא עניין של הערכה צבאית/מודיעינית בשאלה: האם יש יכולת צבאית לעם ישראל לכבוש את ארץ כנען? כלב ויהושע החולקים על שאר המרגלים בטוחים: "כי יכול נוכל לה". כאן המקום לשאלה: מה מן החטאים גדול יותר – הטלת ספק ביכולתם לכבוש את הארץ המובטחת, או חוסר אמונה בקב"ה שימשיך לעשות ניסים גלויים בכיבוש הארץ כפי שעשה עד כה? ברקע, ובנוסף, קיימת כרגיל גם השאלה 'ההיסטורית' – על מה באמת נסב הוויכוח בין המרגלים? כמענה לשאלה זו, מפתה להיכנס לשיטת 'שתי בחינות' או להכניס את הראש אל המחלוקות העצומות של ראשוני הפרשנים של המקרא, אך כאמור לעיל אני מבקש לבחון את פשוטו של מקרא.
האירוע מתרחש בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. כלב ויהושע מנהיגים צעירים, מדברים פוליטיקה צבאית אמונית. הם מבינים שאת ארץ ישראל צריך לכבוש באמצעות חיילים ובתכסיסי מלחמה, כדרך כל הכיבושים של כל העמים. ההנהגה הניסית היא פונקציה תלוית מצבו הרוחני של עם ישראל. ההזדקקות לניסים הכרחית בשל היותם במ"ט שערי טומאה. מצב זה הסתיים, ומעתה עם ישראל צריך לתת את נפשו, תרתי משמע, על כיבוש הארץ. הוא צריך להוכיח כי הוא חפץ בכל מאודו במתנה שהקב"ה נתן לו. בתוך דבריהם, ועל אף המעמד הנורא, הם מתנסחים כך:
"אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". בלשון בת ימינו, 'אם ירצה ד', נעלה ונצליח'. הם אינם קובעים כי ה' חפץ בנו, אלא אם הוא חפץ בנו. ומתי נדע את רצונו? לאחר המעשה ולא לפניו.
משה רבנו נמצא בספירות אחרות לחלוטין. הוא נביא, מנהיג. הנס כרוך בו ובהתנהלותו בדרך טבעית לחלוטין. את המלחמה בעמלק הוא מנצח בהרמת ידיים כלפי שמיא. במרחק של 39 שנים, משחזר משה את האירועים הסוערים הללו. לדידו, אי קבלת העמדה של כלב ויהושע נבעה מחוסר אמונה פשוט. עתה, לפני הכניסה לארץ, כאשר הדור החדש מתכונן לכבוש את ארץ כנען בדרכים צבאיות רגילות, הוא מבין כי הוא טעה וכלב ויהושע צדקו. עובדה שהם נכנסים לארץ והוא לא. זהו, לדעתי, הפירוש הפשוט של הפסוק המפתיע הנמצא בשולי סיפור המרגלים: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (לז).
