שמחת עניים

שמחת עניים
אחת המצוות המייחדות את תורת ישראל בכלל ואת מועדי ישראל בפרט היא החובה לדאוג לאחר: לעני, לגר, ליתום ולאלמנה. כך הם הדברים בשמחת החג: "ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד). ובאו הדברים מבוארים בכל עצמתם בלשון הרמב"ם (הלכות יו"ט ו, יח): כשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו, ועל אלו נאמר: "זבחיהם כלחם אונים להם כל אֹכליו יטמָּאו, כי לחמם לנפשם" (הושע ט, ד). ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר: "וזֵריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב, ג).
מצווה זו, הריהי מצוות היום בחג הפורים, שנאמר: "ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, יט), ופירט הרמב"ם (הלכות מגילה ב, טז): "וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים… ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו". ואף כאן הוסיף כלל גדול בהלכות היום (שם, יז): מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז, טו).
כלל גדול זה בעולמה של יהדות קובע שגם בעת השמחה הגדולה ביותר, צריך אדם מישראל לזכור את האחר ולהושיט לו יד: כך בכל השנה כולה, כך בפורים וכך בשיאו של חג החירות, בליל הסדר שבו חייב כל אדם להזמין לביתו עניים ולהכריז בראש הסדר: "כל דכפין ייתי וייכול" – כל הרעֵב, יבוא ויאכל! ואמנם נהגו בקהילות ישראל מימים ימימה גם בשעת שמחה פרטית, כגון בר-מצווה ונישואין, לקיים "סעודת עניים" ו"שמחת עניים" מיוחדת, שבה הסבו יחדיו עניים בממון, נָכים, חולים וזקנים, זבים ומצורעים, ועלו לשעה קלה משולי החברה למרכז השמחה.
לצד היות המצוות שבין אדם לחברו מחובות הלב שמקורן אנושי ומוסרי, קבע המשפט העברי כללים ברורים ב"הלכות צדקה". ההלכות הללו נעות בין תחום ה"איסורא" – מצוות ואיסורים "דתיים", לבין תחום ה"ממונא", שהוא עניין "משפטי" צרוף הכולל גם אכיפה, סנקציה וענישה.
בתחומי הלכה שונים, נקבעו קריטריונים מגוונים לעניין הגדרת העוני. גם בנושא זה חל הכלל הגדול שבעולם המשפט, ולפיו "הכול לפי הזמן, והמקום והעניין". והדברים מבוארים היטב בדברי הטור: "שכל אלו השיעורים [=שנזכרו במשנה, כגון: מאתיים זוז] לא נאמרו אלא בימיהם… אבל האידנא [=עכשיו], שאין כל זה [=קופה מסודרת של צדקה ותמחוי] יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הרווח… ואפשר כי בימיהם [=של חז"ל] הייתה ההוצאה מעוטה, ואפשר להתפרנס ברווח של חמישים זוז, אבל האידנא [=עכשיו] אי אפשר, והכל לפי המקום והשעה" (יורה דעה, סימן רנג). כיוצא בו, קבעה תורה את החובה לסייע למי ש"מטה ידו": "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו, גר ותושב וָחי עמך" (ויקרא כה, לה), ומן ההקשר עולה שייתכן שמדובר בעשיר שירד לשעה קלה מנכסיו, ואף שאינו "עני" אובייקטיבית, חובה לסייע בידו, משום שיחסית למצבו הקודם, הוא נחשב "אביון". וכך הבין את המצווה בעל ספר החינוך (מצווה תמט, מהדורת שעוועל, עמ' תקעה): "לעשות צדקה עם הצריך אליה… ואתה בני אל תחשוב שעניין מצוות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אם אף בעשירים גדולים תתקיים גם כן מצוות הצדקה לפעמים". הוא הדין במצוות "מתנות לאביונים" בפורים. לפי הדין, יש לקיים מצווה זו כלפי כל מי שפושט ידו, יהא מצבו אשר יהא. וממילא עניותו של אדם נקבעת לפי העניין: אפשר שייחשב "עני" לעניין הצדקה או לעניין זכותו במתנות עניים, אך לא כן לעניין חובות אחרות.
הד להתחבטותם של חכמים בקביעת "קו העוני" משתקף בפרשנותם למצוות הצדקה (כתובות סז, ע"ב): תנו רבנן: "די מחסורו" – אתה מצוּוה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. "אשר יחסר לו" – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין. תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום.
לפי גישה זו, מבחן ה"עוני", ובעקבותיו החובה לסייע לעני, הוא יחסי. בנסיבות מסוימות, אפשר שתהא חובה לתת לאדם "סוס לרכוב עליו" ו"עבד לרוץ לפניו" – ובימינו מכונית מפוארת ומשרתים – כדי לקיים את מצוות "די מחסורו אשר יחסר לו".
סוף דבר: המשפט העברי מעלה על ראש שמחתו את זכותו האדם לחיות בכבוד ולהתפרנס בכבוד. כך בחג הפורים הבא עלינו לטובה וכך בכל השנה. מעיון במקורותינו, ניתן ללמוד פרק חשוב בהלכות כבוד האדם. מן הכללים הגדולים, נגזרים הפרטים הקטנים הקובעים את היקף הזכות לחיות בכבוד ואת החייבים בה.
(תצוה תשס"ד)