מערכת שבתוןשלמה ארדינסט, מפקד מוצב המזח שעל תעלת סואץ, שנלקח בזמנו לשבי המצרי יחד עם חייליו, מספר על תחושותיו אז, רגע לפני השחרור, ותחושותיו היום עם חזרתן הביתה של שלוש החטופות, השבוע
שלמה ארדינסט
הראש אומר תתנתק מהשידורים, אפשר והרגשות מהקולות והתמונות לא ייטיבו איתך, אבל הלב והרגש גוברים. לא יכול להתנתק, ואני עם לחלוחית בעיניים וזיכרונות שצפים ועולים. אני שומע את שקשוק צרור המפתחות ואת צעדי הסוהרים הקרבים לתא שלי. אוטומטית הגוף נדרך, אני נדחק לפינת התא הקטן, איני יודע מה צופה הרגע הבא.
עד לפני ימים מספר, רגע שכזה לווה בפתיחה רועשת של דלת הברזל הכבדה, צעקות רמות של הסוהרים, מכות יבשות, הצמדת אזיקים וכיסוי לעיניים. ואני מובל לשעות של חקירות, ובדרך סופג קללות וחבטות מ"הגיבורים" העומדים בדרך והנהנים לפגוע בשבוי חסר הישע האזוק והמובל כעיוור. אמנם בימים האחרונים חוויתי דברים שונים: לראשונה פגשתי אנשים שלא במדים, שלושה אנשי סגל מאוניברסיטה בקהיר אשר השפה העברית אינה זרה להם, שביקשו לשוחח על החברה הישראלית ובסיום הפגישה יצאו בהצהרה מפתיעה: "נראה שבשלו התנאים לתהליך שלום, מאסנו במלחמות".
פגישה נוספת נערכה בחצר הכלא, ולראשונה קצין מצרי בכיר מכבד אותי לשבת על כיסא, מציע קולה או תה, מוביל לשיחה נעימה ומכובדת, מגלה לי שפיקד על לחימה מולי באזור מוצב המזח וסואץ, והשיחה קולחת כאילו לא היינו אויבים וכוחותינו הרגו אחד בשני. ואולם, כמובן והגיוני, הגוף נדרך לתרחיש הרע, למכות ולצעקות שיגיעו מייד.
דלת התא נפתחת, ועם שני הסוהרים נכנס גם קצין משטרה צבאית, שקראתי לו "הקצין הטוב" (הוא היה מגונן עליי כמיטב יכולתו כשהובלתי לחקירות). בפיקוחו הולבשתי בכיסוי העיניים ובאזיקים, והובלתי כשאני מרגיש שהוא מפלס לי דרך בטוחה. בדרך חזרה נצמד אליי כמגונן ולחש: "אתה עומד לחזור הביתה בקרוב". לא הגבתי והוא ממשיך: "כדאי שתאמין, זו אמת".
בסמוך ומחוץ לתא הוא נותן לסוהרים הוראה חריגה – להסיר את כיסוי העיניים. ואני רואה את ד"ר ורבין, שחזר מביקור הפצועים בבית החולים, ואת נחום באומץ. ולפני שיספיקו להשתיקו, הוא אמר: "אנחנו עומדים לחזור לארץ". דלת התא ננעלת. אני נושם עמוקות, מבין שאם שני מקורות מסרו את אותה הבשורה – הרי שעליי לקבלה כאמת. איני מרשה לעצמי לצעוק משמחה, שמא אסגיר את העובדה שהבשורה הודלפה לי בחשאי, ואני מתכנס ועוטף עצמי במחשבות ובשאלות.
האם המלחמה הסתיימה בכל הגזרות? ואם כן, מהם הגבולות? שהרי בחקירות חזרו וטענו שבאר שבע וכן טבריה נכבשו. לאיזו מדינה אני עומד לחזור? מה מצב הרוח? הובסנו? הרי לא הצליחו 8 ימים לחבור אליי, כל קו המוצבים נפל, ואני בשבי. איזה מחיר בקורבנות שילמה החברה? כמה פצועים ומחוסרי איברים? וכמובן, מה עם המשפחה שלי? הוריי ניצולי השואה, ובמיוחד אבי אוד מוצל מאש שהוצא על ידי משחררי אושוויץ מערמת גופות – האם אחותי מצליחה להחזיק אותם שפויים?
ומתחזקת השאלה הקשה שמטרידה אותי: כיצד אתקבל בארץ? האם למשפט צבאי? שהרי הפקודה להיכנע שונתה ברגע האחרון וההחלטה לבסוף הייתה שלי ושלי בלבד; או אולי למשפט ציבורי של הציבור? שלא אהב את התמונה של קצין ישראלי המוריד את דגל המדינה מהתורן ומורה לחייליו ללכת לשבי. ואולי, המחיר שתשלם המדינה עבור החזרתנו הינו גבוה, ומתנגדים רבים לה?
לחלק מהשאלות קיבלתי תשובה מהטייס דודי זית, שלידו הושבתי בעת ששר המלחמה המצרי בישר לכולם על חילופי השבויים. דודי הכתיר אותנו כגיבורים וסיפר כי לאחר הולכתנו לשבי, צה"ל צלח את התעלה והתקדם לקהיר, וכך גם בגזרת סוריה.
הימים הבאים מלאי מתח. בכל יום מוציאים מספר חברים מהתאים ומכינים אותם לשחרור, אבל עליי מדלגים – עד שמגיע תורה של הקבוצה האחרונה. עד שמגיע תורי, אני זוכה בשבת האחרונה להגיע לבית הכנסת 'שערי שמיים' לתפילות מנחה וערבית, ולמחרת לסיור בפירמידות ובנילוס).
***
ישבתי הלילה מרותק לתמונות, מאושר מחזרתן של רומי, דורון ואמילי, מהדרך הנכונה שבה הן התקבלו על ידי הצבא ומקבלת הפנים החמה והאוהבת. מדינה שלמה עמדה מלכת. גם אותנו קיבל העם בהתלהבות ובשמחה, וטורי אנשים מנופפים בדגלים עמדו ליד בתינו (אך הרשויות, איך נאמר בעדינות? פישלו בגדול).
אני מקווה ומתפלל שהאמונים על קליטת החטופים למדו מהשגיאות הרבות שנעשו בקליטת פדויי השבי לאחר מלחמת יום כיפור, ליחס המחפיר שקיבלו רבים מהם, והיעדר כל טיפול וסיוע כלכלי, שיקומי ונפשי. הטראומה שחוו החטופים, ויותר מכך החטופות, הינה קשה משלנו, הן בשל התקופה הארוכה, היות רובם אזרחים והן בשל החזקתם בידי ארגוני טרור, חיות אדם ובמחילות חשוכות.
עלינו, על כולנו, לשדר להם שכעם חטאנו ובאשמתנו נחטפו, ולכן ובחוסר ברירה עלינו כחברה לשלם באהבה כל מחיר, וכל מחיר ראוי להשבת כולם. אם בכך נתאחד כולם, יהא זה ראשית תהליך ריפוי חברתי החלוק בדעות – אך מאוחד כעם.
