פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מגילת אסתר היא מן המקראות המוכרים ביותר. גם מי שאינו בקי במקרא, ופרשת השבוע לא תמיד שגורה על לשונו, מכיר פסוקים שלמים מן המגילה בעל פה. התיאורים הצבעוניים, הדמויות המרתקות, הסיפור המופלא, על המהפך שחל בו, רעשני "המן" מחרישי האוזניים (ובעבר גם הקפצונים והנפצים), וכמובן הילדים המסתובבים כשהם מחופשים, מלאי עזוז ושמחה בינות למתפללים – עשויים להעיר ולהחיות גם את השומעים הרדומים ביותר.
אך דווקא משום שהפסוקים נקראים "בכל שנה ושנה", חלקם בקול ובצוותא על ידי הקהל כולו, וחוזרים עליהם ואליהם שוב ושוב, למן גן הילדים ועד שנות זקנה, לעיתים מוסטת שימת הלב מן הפרטים הקטנים שחבויים בהם.
אחד מהם, ניצב במוקד המגילה (ד, יג-יד): "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר: אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת. רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ, וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".
בפסוק זה יש דגש כפול. לא סתם "כי אם תחרישי", אלא "החרש תחרישי". היה ונקבל את הדעה שלפנינו סגנון כֵּפֶל מיוחד, שאינו נובע רק מ"לשון בני אדם" שבו דיברה תורה לא אחת, אפשר שהדגשה כפולה זו נועדה לבטא את עוצמת הדממה והשתיקה, חרש-חרש, ואת קול זעקתן, זעקת עצימת העיניים והעמידה מנגד – קול נורא ואיום המהדהד והולך מסוף העולם ועד סופו.
בהתעלמות מהמציאות, וכך מקל וחומר אטימת האוזניים לשמע שוועת הזועקים לעזרה, יש לא רק עצימת עיניים ריאלית, פיזיולוגית, אלא התנתקות פסיכולוגית, חווייתית ורגשית מהסכנה והצל הכבד שמרחפים מעַל. אדישות, עמידה מן הצד ושתיקה רועמת מבטאות לא אחת אטימות, ניכור ואדישות, וסופן אסון, הרס וחורבן.
בדבריו הנוקבים, מרדכי היהודי מבקש ללמדנו לקח, לשעה ולדורות. בשעה שבה "העיר שושן נבוכה", אין להחריש, אסור לשמור על זכות השתיקה. בשעה שבה כאשר "דבר המלך מגיע, אֵבֶל גדול ליהודים, וצום ובכי ומספד, שק ואפר יצע לרבים", אסור להישאר אדישים. יש לעשות מעשה, ולמצער לצאת לרחובה של עיר ולזעוק "זעקה גדולה ומרה".
"אם החרש תחרישי בעת הזאת… וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". גם כאן החזרה הכפולה על "העת הזאת" אינה מקרית. מטרתה להדגיש כי "העֵת הזאת" אינה רק "בימים ההם", אלא גם – ואולי לא פחות "בזמן הזה". כאן – ועכשיו.
בשעה שעשרות רבות של שבויים וחטופים, חיים ושאינם חיים, עדיין מצויים בעזה; בשעה שאלפי משפחות מבכות את יקיריהן ומנסות לחבוש ולרפא את הפצועים, בגוף ובנפש; בשעה שעשרות אלפי אנשים עדיין עקורים מבתיהם; בשעה שמאות אלפי חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון, באוויר בים וביבשה, בשירות סדיר, בשירות קבע ובמילואים, עושים לילות כימים בשמירה על ביטחון ישראל – אסור לאדם להיוותר אדיש, לעצום עיניים ולעמוד מנגד. אם עשה כן, הריהו בוגד בחובתו, בעמו ובייעודו. "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"?
אכן, הכתוב מנבא – ואולי מבטיח לנו – שבכל מקרה, "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". המונח הכפול, "רווח והצלה", עשוי להתפרש בפנים שונות. יש שפירשו "הצלה" כמין הצלה פורתא, מין "עזרה ראשונה", היחלצות ממצר ומסכנת המוות, בעוד ה"רווח" מבטא מעבר לחיים "מרווחים" הרבה יותר, חיי שלום ושלווה, השקט ובטח. אחרים ראו ב"הצלה" את הפן הפיזי, של היציאה מסכנת מוות לחיים, ואילו את ה"רווח" כריפוי נפשי ורוחני. ומכל מקום: אסור להחריש!
עקרון היסוד של חירות האדם וזכותו לאוטונומיה על חייו, וכמוהו חופש הביטוי, נמנים עִם זכויות היסוד המדוברות ביותר בדמוקרטיה המודרנית. לא מעט חוקרי משפט מגדירים אותם כ"זכות עַל" או כ"ציפור הנפש" הדמוקרטית, אשר גם במסגרת הקשת הרחבה של הזכויות החוקתיות זוכים למעמד מיוחד. יש מקומות, וביניהן מגזרים מסוימים במדינת ישראל, שבהם הפכו זכויות אלה לדת בפני עצמה, עם כוהנים ונביאים, אדמו"רים וחסידים.
לכאורה, ראיית זכויות אלה כ"חופש", מעניקה חירות כמעט בלתי מוגבלת לבעליה. חירותו של אדם ובכללה חירות הביטוי, כפי שהן נתפסות במשפט המודרני, מעניקות לאדם חופש פעולה לפעול או לחדול מפעולה; לצד עיסוקו בדברי מדע וחוכמה, הן מאפשרות לו לשמוע ולהשמיע גם דברי בלע ונאצה, חרפות וגידופים. אבל עולמם של תורת ישראל והמשפט העברי בנויים על יסודות של חובה ולא של זכות, עולם שרואה את האדם בראש ובראשונה כמְצֻוֶוה ועומד. לפעול, להציל, לזעוק, להתריע, למחות על עוולות ולהילחם בשקר ובשחיתות. בעולם זה, החירות והביטוי אינם רק חופש, אלא בעיקר חובה.
"כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת", חדילה מעשייה אינה רק פריבילגיה וזכות אלא גם, ואולי בעיקר, חובת הנעה לפעולה והיחלצות לסיוע ולעזרה לנזקקים להם. כבר קהלת, החכם באדם, קבע (ג, ז) כי "עת לחשות ועת לדבר". על דרך זו ניתן לומר כי "עת לעשות" ו"עת לחדול". ההכרעה בשאלה מתי לחשות ומתי לעשות, מתי לשתוק ומתי לדבר – וגם אז, איך וכיצד לעשות ולדבר – אינה פשוטה כלל ועיקר. כך, בעיקר, באותם מצבים שבהם כפות המאזניים מעוינות, והאדם נדרש להכריע ביניהן. אוי לו מיוצרו, אם יעשה ויפעל, ידבר ויזעק, ואוי לו מיצרו, אם יחריש או יחדל ויעמוד מנגד.
אכן, לעיתים קרובות, הדממה, השתיקה והדיבור החרישי, החדילה מעשייה והעמידה בצד הם רצויים וראויים, מבורכים ומתקבלים על לב. כך, בשעת אבל (ע"ע "וידם אהרן"), כך במצבים רגישים ("והמשכיל בעת ההיא ידום"), וכך אפילו כאורח חיים כללי (דרך חיים שבאה לביטוי במאמריהם של חכמים, כגון "סייג לחוכמה – שתיקה", "כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", וכיו"ב). ועם זאת, יש שעות, כ"עת הזאת", שבהן אסור לאדם להחריש, ומוטלת עליו החובה לפעול ולעשות, לדבר ולבקר, לקרוא ולהשמיע קול זעקה.
חוכמת לב זו, תורה גדולה היא ולימוד היא צריכה. בכל עת ובכל שעה, וכך מקל וחומר בעת צרה ליעקב. אך מן הראוי הוא שנשוב ונלמד אותה מחדש, נשכיל לשמוע את שוועת העשוקים, ניתן אל ליבנו את זעקתם, נעשה את הטוב והישר, ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.
