האם הורים אחראים לכל מעשי ילדיהם?

חוק סדר הדין הפלילי קובע ש"כתב אישום יכיל", בין השאר, את "שם הנאשם ומענו". ודוק: שם הנאשם, הא ותו לא, שמו-שלו ולא שמות הוריו או מי מהם. למרות זאת, נוהג רווח הוא, ומזה עשרות שנים הוא שבכתב האישום (ולעתים גם בכתבי בי דין אחרים במסגרת ההליך הפלילי), לצד שם הנאשם, מצוין גם שם אביו, "פלוני בן פלוני", ולעתים מוסיפים גם את שם האֵם.

ציון שם האב בכתב האישום הוא שריד ארכאי למציאות היסטורית ששלטה ב"עולם הישן", שבו לא היו דרך כלל למרבית האנשים שמות משפחה או מספרי זהות. בהיעדרם, הם כונו על פי שמות הוריהם, ובדרך כלל שם האב (נוהג זה רווח עד היום בחברות מסורתיות).

לצד הסבר אפשרי זה, נוהג זה שיקף גם את המסורת המקראית שייחסה משקל רב ל"ייחוסו" של אדם, לאבותיו ואבות אבותיו, לעתים תוך טשטוש זהותו העצמית, ולתרבות הפטריארכלית והפטרנליסטית, שלפיה  האב עמד בראש המשפחה. ילדי המשפחה – כמו אמם – היו נחשבים במובנים רבים ל"רכוש" האב, או, למצער, היו תחת שליטתו ונחשבו כ"שלוחיו". משכך, גם כאשר חטאו, או נחשדו בעבירה, נתפשו מעשיהם כמעשיו של האב.

יתר על כן: לעתים נתפסו ההורים כאחראים למעשי ילדיהם, זאת מכוח הגישה שאינה רואה בעבריינות תופעה הצומחת בחלל ריק אלא נטועה היטב ב"תבנית נוף מולדתו" של אדם, בחינוך שקיבל ובסביבה שבה גדל.

ביטוי נוקב לכך מצוי בפרשתנו. מעשה שכם נפתח בתיאור "ותצא דינה בת לאה". כפי שפירש רש"י על אתר, בעקבות מדרש חכמים, 'יציאה' זו נדרשה לגנאי, והוזכר שם האֵם ללמדנו ש"כמו האם-כך בתה", ודינה לא הייתה אלא "יצאנית בת יצאנית". גם בהמשך הפרשה מדגיש הכתוב את היותה "דינה בת יעקב".

בהמשך הפרשה, לא נזכר בתחילה שמם המפורש של "אחי דינה". הכתוב מדגיש, בשיטתיות, שהיו אלה "בני יעקב" מבלי שינקוב בשמם. כך, בראשית הפרשה: "ובני יעקב באו מן השדה… כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב", כך בהמשך: "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור". רק לקראת הסוף (פס' כה), מפרש לנו הכתוב מי היו, אך גם הפעם הוא מציין את שם אביהם: "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו, ויבאו על העיר בטח, ויהרגו כל זכר".

מעשה זה נדרש לשבח ולגנאי בפי פרשנים שונים. אותם שדרשוהו לגנאי, מצאו לגישתם סעד וסמך בדבריו הנוקבים של יעקב אבינו ערב פטירתו (בראשית מט, ה-ז). במקום לברכם, כשאר האחים, השמיע נגדם ביקורת חריפה ונוקבת: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".

אכן, גם בפרשתנו, שבה נתייחד המעשה הנורא פעם אחר פעם ל"בני יעקב", מפרש המדרש – ובעקבותיו רש"י – שייחוסם ל'יעקב' בהקשר דנן – ב'טעות' יסודו: "שני בני יעקב – בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים, שאינם בניו, שלא נטלו עצה הימנו".

עיון במקורות המשפט העברי חושף תמונה מורכבת בעניין זה. במקורות הקדומים, בעיקר בתנ"ך, מובלט לא אחת שם האב אגב מעשי החטאים של ילדיו, ועוונם 'נפקד' גם על שמו. לעומת זאת, במקורות חז"ל, ובעיקר בספרות השו"ת-השאלות והתשובות, מוצנע לעתים קרובות שמו האמתי של העבריין, וכך מקל וחומר שמות הוריו.

אפשר שגישה זו מבטאת לא רק את עקרון אי פקידת עוון הבן על הוריו, אלא גם גישה עקרונית בתורת החטא של המשפט העברי, המבקשת כי "יתמו חטאים"-מעשי העבירה – "מן הארץ", ולא החוטאים-העבריינים, שעשויים – ונדרשים – לחזור   בתשובה, ומשעשו כן אין מזכירים להם עוונות ראשונים.

דומה, שהתפתחות המשפט החוקתי ומשפט זכויות האדם בן ימינו, כמו גם חלוף השנים והתפתחות אמצעי זיהוי אחרים, אמינים וקלים הרבה יותר לשימוש, מחייבים גם שינוי בתחום זה. ואכן, לאחרונה פרסם משרד המשפטים את כוונתו לתקן את תקנות סדר הדין הפלילי, ולהשמיט מכתבי האישום את שם אביו של הנאשם.

היה ותתקבל הצעה זו, יהא בה כדי לבטא עקרון יסוד בעולמה של מורשת ישראל (שכאמור, בימים ראשונים לא תמיד נשמר במלואו), ולפיו "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו". חטאו ועוונו שלו, ולא חטאו של ילדו או של הורהו.

(וישלח תשפ"ב)