הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בתי הדין הרבניים עומדים במשך אלפי שנים בשערי העם היהודי וקובעים כיצד יבוא המתגייר בשער היהדות. הם המעצבים את קדושת חיי המשפחה בישראל, ומהווים את הבסיס היסודי לבניית הסולם הגדול – למן הטבע האנושי של עזיבת איש את אביו ואת אמו ועד לקידוש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין. בשל כך חייבים כולם להתייצב מאחורי בתי הדין, לתמוך בפיתוחם וקיומם, ולחזק את מעמדם. מעמד זה הולך ונפגע בשנים האחרונות בשל סיבות שונות, הנוגעות למבנה מערכת המשפט ולפגיעה מתמדת בסמכויות בתי הדין הרבניים על ידי בתי הדין למשפחה כמו גם להתנכרות ההולכת וגוברת למשפחה היהודית.
בתי הדין הרבניים מהווים את אחד מנקודות החיכוך והמפגש בין הציבור הכללי לבין אמונת ישראל. מפגש זה, לצערנו, מתחולל בדרך כלל בשעת משבר. בני הזוג באים בשערי בית הדין בשעה שחלומם התנפץ, וברית הקודש שכרתו ביניהם הופרה. בשעה זו אין לבבם פנוי לקליטת כל האור הגדול שבעולמה של תורה ושל קדושה, וחלק מזעמם נשפך על דייני בתי הדין שלא בצדק. השילוב של כל אלה הביא את מעמד בתי הדין למשבר.
בשעת משבר קודם לכל הצורך בבחינה עצמית. מערכת בתי הדין הרבניים זקוקה לניעור משמעותי. מדובר בראש ובראשונה בסדרי העבודה, באתיקה, בדרך העבודה, באחריות לסיומם של תיקים בהגינות וכדו'. דיין שאינו מגיע לעבודה בזמן פוגע בעקרונות רבים – יש בכך פגיעה חמורה בדיני ממונות (שהרי הוא מקבל משכורת ציבורית גבוהה), יש בכך פגיעה חמורה בבין אדם לחבירו, יש בכך פגיעה חמורה באמונה בריבונו של עולם שמחה את שמו על המים כדי להשכין שלום בין איש ואשתו, ובעיקר – יש בכך חילול השם איום ונורא, שנושאי דבר ד' אינם משרתים את הציבור באמונה, והם עושים מלאכת ד' רמיה. הרבה מאוד מהביקורת המוצדקת על בתי הדין הייתה נמנעת אם הכל היו עושים מלאכתם נאמנה.
ברם, לא ניתן לדבר על שאלות פרוצדורליות בלבד, בלי לדעת במהות. ההלכה מנוצלת על ידי עושי עוולה רבים, ואין הדיינים עומדים בפרץ ומונעים את השימוש בהלכה למטרות נבזיות. העובדה כי התורה קבעה שהאיש מגרש את אשתו רק מרצונו בונה ביסודה את קדושת המשפחה, אולם אין היא נותנת לבעל כל זכות מוסרית והלכתית כדי לנצל הלכה זו ולסחוט את האישה. חרם דרבינו גרשום שהעניק גם לאישה זכות ווטו על הגירושין לא נועד למטרות סחיטה הפוכה. בשעה שהדיינים אינם מונעים זאת, והם ממשיכים לחייב אישה לדור עם נחש בכפיפה אחת, אין הם נוהגים בדרכה של הלכה ובדרכה של תורה.
כלים הלכתיים רבים עומדים לרשות הדיינים, ולא תמיד הם משתמשים בהם כראוי בשל חששם ההלכתי מ"גט מעושה". הדיינים פוסקים לחומרא, ואינם כופים את הגט בשל דברי הרא"ש שאין להכניס את ראשנו לכפייה זו, אינם מכריזים על קידושי טעות גם במצבים בהם מתברר כי הוסתרו דברים מהותיים לפני הנישואין, וכמובן שאינם מפקיעים קידושין. ברם, חומרא זו שהם נוקטים בה מביאה פעמים רבות לידי קולא. נשים רבות אינן עומדות בעומס המוטל עליהן, ובשל העובדה שלא מצאו מזור למצוקתן הן אינן עומדות בניסיון ופוגעות בקדושת הנישואין. שיקול דעת זה מופיע הרבה בפוסקים, והוא אינו מופעל דיו כדי לכפות גט במצב של "מאיס עלי" עם אמתלה מוצדקת. מעבר לכך, גם ללא שיקול זה לימדה אותנו התורה כי האלקים מבקש את נרדף, וקיימת חובה לעמוד דווקא לצד הגר היתום והאלמנה בשעה שהם צודקים, וכמובן לימין נשים אשר פוגעים בהן ורומסים את חייהן ואת כבודן. דיין אינו יכול לישון בלילה בשעה שאישה הנזקקת לישועתה מידי נבל לא זכתה בה עדיין, ולו ננקוט כולנו בדרך זו הרי שנעשה יוצר צדק ומשפט אמת בארץ, ונזכה לכונן את תורת ישראל בדרכה הראויה.
(עקב תשס"ד)
