קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)"וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם – בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ". הפסוק הזה, מתוך פרשת 'צו', מחזיר אותי 50 שנה לאחור.
בילדותי בבאר שבע, גרנו סמוך לוואדי – שטח פתוח ולא מעובד, שהפך מדי ניסן לאתר השריפה הרשמי של השכונה. ערב פסח, כולם היו מתכנסים שם לשריפת חמץ: ילדים עם שקיות, הורים עם חבילות פתוחות של פסטה, ביסקוויטים ופיתות ישנות שנמצאו ברגע האחרון. ריח של עשן, דיבורים, קצת דמעות מהעשן – וקצת מהמעמד.
אותה שנה, כמו השנה, פסח חל במוצאי שבת. לפי ההלכה, שורפים את החמץ כבר ביום שישי – וכולם הקפידו. אבל פתאום, בעיצומה של שבת קודש, רעש אופנוע קורע את השקט. בחור צעיר, אולי חוזר בתשובה, אולי סתם מבולבל, יורד מהאופנוע, מוציא שקית ניילון, ושופך חמץ לתוך מדורה שהצית במו ידיו.
אבא שלי, זכרונו לברכה, הביט מהחלון ונענע בראשו. "הני בבלאי טיפשאי", אמר בטון הציני המלומד שלו – כאב שמתפלא על טיפשות שמתחפשת ליראת שמיים (בארמית: אלו הבבלים הטיפשים). "מחלל שבת בפרהסיה, כדי לא לעבור על ביטול מצוות עשה? והרי ביטול בעלמא סגי!" ובמילים שלנו – עובר על חילול שבת שדינו כרת וסקילה, רק כדי לא לבטל מצוות עשה של ביעור חמץ, כשמספיק ביטול באמירה. אבא לא הרים קול – רק לחש. אבל המילים היו חדות כמו גחלים לוחשות.
אבא, שורד שואה, נאלץ להפסיק את לימודיו בישיבה באירופה עקב זוועות המלחמה – אבל נשאר כל ימיו עם גירסא דינקותא שבלב. פסח היה החג שלו: עם כל ההחמרות ההונגריות של חסידי סאטמר, והקפדות קפדניות שעברו מדור לדור. בשיאו של ליל הסדר, כשהגענו ל"שבשפלנו זכר לנו", פניו היו מאירות כמו אור נרות ההצלה. הוא שר זאת בדבקות – לא כטקסט, אלא כעדות.
בשבוע האחרון לחייו, כשהיה מאושפז בפסח בבית החולים, ניסיתי להאכילו באינשור. הוא סירב. נדמה לי שבליבו, גם כשהצלילות כבר לא הייתה שלמה, לא יכלה נפשו לגעת במאכל שלא היה ברור אם כשר לפסח למהדרין מן המהדרין. הגוף זכר – גם כשהמוח שכח.
בשבוע הבא לא יופיע הטור – שביעי של פסח. בשביעי של פסח, לפני כמה שנים, עלתה נשמתו של אבי מורי השמיימה. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" – לא רק ביציאת מצרים, אלא גם בוואדי של באר שבע, מול אופנוען ששורף חמץ בשבת, בבית חולים, ואפילו עכשיו – כשאני כותב וגעגוע צורב בלב.
