לזכור את לחם העוני

גם בתוך החירות והשפע, נזכור את לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים ובגלות הנוראה

"הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם" – בליל הסדר, כידוע, אנחנו מזכירים את לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים. תחושת השובע והחירות שיש לנו היום לא יכולה להיות שלמה בלי שנכיר מה שקרה לנו בעבר.

פסח, כידוע, הוא חג החירות. לא פעם ניצלו זאת שונאי ישראל על מנת להוכיח את ההפך. עלילות הדם, גזירות וגירושים תוכננו לא פעם דווקא למועד חג הפסח. כך למשל תכננו הנאצים את האקציה האחרונה בגטו ורשה ליום הראשון של הפסח. [ואז פרץ מרד גטו ורשה]. מול האכזריות של הנאצים התייצבו רבנים ומנהיגים בידיים חשופות, אך בעוז רוח.

הרבנים בגטאות ובמחנות היו לא פעם משענת לרבים שחיפשו באופן נואש תקווה ודמות סמכותית להיאחז בה. השו"תים ששרדו ממחישים את עוצמת האמונה גם במצבים הכי קשים. אחד מהם- שו"ת 'ממעמקים', שכתב הרב אפרים אשרי לאחר השואה על סמך תקציר ששמר על גבי פתקים זעירים שנשא עמו מגטו קובנה. הוא מספר על משה גאלדקארן, הי"ד, שיצא מן הגטו לעבודה בחוץ וקיבל על עצמו להשיג קמח עבור אפיית מצות לפסח. כל פעם הביא שקית קטנה עד שהצטברה כמות גדולה שהספיקה לאפיית מצות למאה איש בקירוב. במסתרים ובמסירות נפש הכשירו חבריו את אחד מתנורי האפייה והצליחו לאפות את המצות במשך כעשרה ימים.

לשמחתו של משה לא היתה גבול, שכן בזכות הקמח שהביא יזכו יהודים לקיים מצוות אכילת מצה. אלא שלמרבה הצער, יומיים לפני חג הפסח מצאו אצלו השומרים הגרמנים שהוצבו בפתח הגטו שקיק קמח אחד. הללו הפליאו בו את מכותיהם ושברו את שיניו. משה קיבל את ייסוריו באהבה אך הגיע אל הרב אשרי ובפיו שאלה: כיצד יוכל לקיים מצוות אכילת מצה כאשר שיניו שבורות ואינו יכול ללעוס, כי בכל לעיסה גוברים כאביו? הוא בכה ושאל האם יותר לו לאכול את המצה כשהיא שרויה, למרות שנהג כל ימיו שלא לאכול מצה שרויה בפסח?

תשובת הרב הייתה – איסור שרויה הוא כמו נדר ונדר ניתן להתיר. די בשלושה אנשים שישמעו אותו ויתירו את נדרו על מנת שיוכל לאכול מצה שרויה [על פי איתמר לוין 'אותיות של אש'].

שאלה אחרת לרב אשרי- מה עם מכירת חמץ, הרי אין בנמצא גוי בתוך חומות הגטו ואין למי למכור. ואם יימצא גוי כזה, קרוב לוודאי שהגוי הזה יילך וימסור את הדברים לרוצחים הגרמנים. הרשעים הללו יחשדו כאילו היהודים מחביאים אוצרות של מזון ואז יפליאו מכותיהם ביהודי הגטו. ואם לא ימכרו את החמץ, האם יש איזשהו היתר להשתמש בחמץ זה אחר הפסח לאכילה, ולא להילכד באיסור של חמץ שעבר עליו הפסח?

תשובה: "…ומכל המורם פה הוריתי לשואלים כלואי הגטו, שלכל מי שיש בידו חמץ – יבוא לבית דין ויפקירו בפניהם ויבטלו כמנהגנו, וגם שיניחו את החמץ במקום מוצנע ולאחר הפסח יהיה מותר אפילו באכילה…".

לעומת המצב בגטו קובנה, במחנה ברגן- בלזן לא הייתה שום חתיכת מצה. אם כך, איך מקיימים את ליל הסדר?

לקראת פסח תש"ד הודיעו הרבנים לויסון ודוידס מהולנד "שהאיסור על אכילת חמץ נדחה מפני המצווה של 'וחי בהם'". הם חיברו תפילה מיוחדת שיש לאמרה לפני אכילת חמץ. הבחורים הצעירים, ביניהם בלט אלחנן עמנואל, העתיקו את התפילה בניקוד ובדייקנות בערבים אחרי עבודה מפרכת של כריתת עצים במשך שתים עשרה שעות. אחד מהדפים שעליהם כתב אלחנן את התפילה, שמור במוזיאון לוחמי הגטאות:

"לִפְנֵי אֲכִילַת חָמֵץ יֹאמַר בְּכַוָּנַת הַלֵּב:

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם הִנֵּה גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ וְלָחֹג אֶת חַג הַפֶּסַח בַּאֲכִילַת מַצָּה וּבִשְׁמִירַת אִסּוּר חָמֵץ. אַךְ עַל זֹאת דָּאֲבָה לִבֵּנוּ שֶׁהַשִּׁעְבּוּד מְעַכֵּב אוֹתָנוּ וַאֲנַחְנוּ נִמְצָאִים בְּסַכָּנַת נְפָשׁוֹת. הִנְנוּ מוּכָנִים וּמְזֻמָּנִים לְקַיֵּם מִצְוָתְךָ וְחַי בָּהֶם וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם וּלְהִזָּהֵר מֵהַזְהָרָתְךָ 'הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד'. עַל כֵּן תְּפִלָּתֵנוּ לְךָ שֶׁתְּחַיֵּינוּ וּתְקַיְּמֵנוּ וְתִגְאָלֵנוּ בִּמְהֵרָה לִשְׁמֹר חוּקֵיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, אָמֵן".

[ה'שואה בראי ההלכה' בעריכת אסתר פרבשטיין, עמודים 33 – 35].

זכינו לחיות בדור של בני חורין במדינה יהודית עצמאית. גם בתוך החירות והשפע, נזכור את לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים ובגלות הנוראה. יהי רצון שיהיה לכולנו חג של חירות אמיתית ומלא בשמחה!

Yaakovspok1@gmail.com

(פסח תשפ"ג)