לילה של שיח והקשבה  

במהלך ליל הסדר אנו מזכירים את טעמי המצוות השונים ובכללם את טעם אכילת המצה. מפשט המקראות עולה, שהמטרה באכילת המצה היא זיכרון לנס: "… שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (דברים טז,ג). ומסביר אברבנאל (בפירושו להגדה):

"הטעם שצותה התורה מצוות המצה ואיסור החמץ, איננו מפני שלחם עוני זה אכלו אבותינו כעבדים במצרים, אלא הטעם הוא לזיכרון מהירות גאולתם, שלא הספיק אז בצקם להחמיץ".

אם אכן המצה מזכירה לנו את הגאולה, מדוע  בחרה התורה לקרוא למצה – 'לחם עוני'? המהר"ל מתייחס לנקודה זו (גבורות ה' , נא): "המצה נקראת לחם עוני… וזה כי העני שאין לו אלא עצמו ואין לו ממון רק עצמו וגופו, והמצה כאשר אין בה רק עצם העיסה, שעצמות העיסה הוא המים והקמח… בזה הוי לחם עוני… ואולי יקשה לך מה עניין העניות אל החירות? והלא שני הפכים הם החירות והעניות? הלא דבר זה אין קשיא, כי העניות בעצמו הוראה על הגאולה, שאין עניין הגאולה רק שיוצא, ואין לו שום צירוף (= חיבור) אל זולתו … ".

לדעת המהר"ל, החירות באה לידי ביטוי בעמידתו של האדם ברשות עצמו ללא השפעה זרה וללא תלות. המצה מסמלת את העצמיות, שכן היא עשויה רק קמח ומים, בלי תוספת של שאור או כל דבר אחר. מרכיביה של המצה מאפשרים לה להיות היא עצמה (אותנטית), לעומת לחם שיש בו מרכיבים אחרים ולכן אינו יכול לייצג את החירות, שכן הוא תלוי ומשועבד לגורמים נוספים. השפת אמת בונה קומה נוספת בטיבה של המצה:

"מצה זו וכו' … כי מצה כמו שהיא בלי התנשאות, שהוא חמץ הגסות, שמנשא עצמו ועולה בנפיחה. ועל ידי שהיה להם גילוי שכינה היה נשאר מצה. וכן בזוהר הקדוש פנחס, כי ההפרש בין חמץ ומצה הוא נקודה אחת שבין ה' ל-ח' ע"ש…" (פסח, תרל"א "מצה זו").

בעוד שהמצה היא שטוחה ורדודה, הלחם עובר תהליך של תפיחה. השפת אמת (בעקבות 'בעל התניא'), רואה בכך סמל למידות הגאווה והענווה. המצה היא סמל הפשטות ומשקפת את הכנות והענווה. לעומת זאת, החמץ מסמל התנשאות, גסות רוח וגאווה. אמנם החמץ והמצה עשויים מאותם חומרים, אבל מייצגים הם תכונות הפוכות – גאוה וענוה.

הדבר רמוז באותיות של המילים 'חמץ' ו'מצה'. ההפרש בין האותיות של 'מצה' ו'חמץ' הוא קוצו של יו"ד. ברגע קטן ניתן להחמיץ את השעה ולהיות בעלי גאווה.

פסח הוא יום של חשבון נפש. פה – סח אנו מספרים ומדברים, שואלים ודורשים אבל מצד שני, אנו פתוחים גם להקשבה, להיות מוכנים להיות יותר מצה (שפלים) ופחות חמץ (בעלי גאווה).  בליל הסדר, אנו בני חורין ששואפים להיות אותנטיים ובלתי תלויים ויחד עם זאת פתוחים לקבל את מגוון הדמויות שכן – 'כנגד ארבעה בנים דברה תורה'. זכירת מצרים נעשית דרך "סיפור" ודרך דיאלוג של שאלות ותשובות. הסיבה לכך, כי ההגדה היא הסיפור המשותף של כל עם ישראל. ולכן, ליל הסדר הוא הזדמנות לזקק את האמת שלנו, על ידי ההקשבה לכל הבנים והבנות שבמשפחותינו ולכל המגזרים שיש במדינת ישראל. חירותנו תהיה שלמה ואמיתית יותר דרך הקשבה. זכינו למדינה והסיפור המשותף ממשיך ללוות אותנו, ועל מנת שנמשיך להיות אומה בת חורין,  עלינו לאפשר שיח מכבד ומקשיב בין כל חלקיה של האומה.

(פסח תשפ"ג)