הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)כדי להבין נכון אירועים ותהליכים בהווה, חשוב לקלף מהם את הקליפות החיצוניות ואת המסכות שמבקשים להלביש עליהם, ולזהות את הגרעין הפנימי, העיקרי, שמניע אותם.
מראשית בריאתו, נמצא העולם על כל מרכיביו בהתקדמות ובהתחדשות מתמדת, כפי שאנו מזכירים בתפילה: "…ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". העולם מצוי בין שני קטבים: המרכיב הקבוע והיציב, שאינו משתנה; והמרכיב המתחדש. ההתחדשות חיונית כדי שהעולם יתקדם למימוש ייעודו, התקדמות הנבנית על גבי השלב הקודם ולעיתים אף על חורבותיו. בכל תא חי מצויים המרכיבים המאפשרים לו להתקיים בהווה, מרכיבים היוצרים ממנו את התא העתידי, וכן מרכיב אשר בבוא הזמן, לאחר שהתא מימש את ייעודו, גורם למותו. כדי שההתחדשות לא תערער את היציבות ואת הוודאות הבסיסית של המציאות, קבע הקב"ה את היסודות הקבועים שאינם משתנים.
לתהליך השינוי יש שני פנים, כשני צדדיה של מטבע אחת: מצד אחד, ההתחדשות עצמה מביאה שמחה, אתגר ותקווה; ומצד שני, 'חבלי ההתחדשות' – הצער על אובדן מה שהיה מוכר, אהוב, ואף יקר לליבנו. לעיתים, המציאות הקיימת מנסה לשמר את עצמה ויוצרת התנגדות לתהליכי ההתחדשות, מתוך ניסיון למנוע את ההשתנות. אמנם ניתן לעכב את השינוי, אך אי אפשר למנוע אותו לחלוטין. יתרה מכך, ככל שההתנגדות חזקה יותר, 'חבלי ההתחדשות' והכאב הנלווה אליהם מתגברים בהתאם.
אחת המשמעויות של האמונה בקב"ה ובהשגחתו על המציאות היא האמונה שתהליכי ההתחדשות מובילים את העולם למציאות טובה יותר, ולא חלילה לאבדון. תהליכים דומים מתרחשים גם בזירה החברתית והתרבותית, הן באנושות כולה והן בחברה הישראלית בפרט. ישנה התקדמות, ומנגד ערכי הנצח שבנשמת התורה ומצוותיה נשארים קבועים.
בפרשתנו אנו מוצאים דוגמה לעקרון ההתחדשות במישור האישי והמשפחתי. הפרשה פותחת בתיאור התורה את היווצרותם של חיים חדשים: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה וגו'" (ויקרא יב, א). לאחר תקופת ההיריון מגיע השלב המופלא והמרגש של הלידה, של הופעת חיים חדשים בעולם. לאחר הלידה מביאה היולדת קורבן כפול, של עולה וחטאת: "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן" (שם, ו).
המפרשים שאלו לפשר קרבן זה: "…כי מה חטאה בזמן הלידה שתצריכנה התורה קרבן וכו'?" (רבנו בחיי שם). ספר החינוך מסביר את שני צדדי הקורבן הכפול: ראשית, הודאה לה' על ההצלה מחבלי הלידה, שהיא נס גלוי; ושנית, כפרה על שבועה שהאישה עלולה להישבע בעת חבלי ציריה, שלא תזקק עוד לבעלה, שבועה שאינה יכולה לקיים ולכן נזקקת לכפרה: "משרשי המצוה: כדי שתתעורר מתוך הפעולה לתת הודאה לאל ברוך הוא שהצילה מחבלי יולדה שהוא דבר נס. ועוד אמרו זיכרונם לברכה (נדה לא ב), שהאישה קופצת ונשבעת בעת ציריה שלא תזקק עוד לאיש, ולפיכך צריכה כפרה, ועל כן יקרא קרבנה חטאת, ונאמר בה (שם ח): "וכפר עליה הכהן" (חינוך מצוה קסח).
ייתכן לומר שבקורבן הכפול משתקפים שני הצדדים של ההתחדשות: קורבן העולה מבטא את הנס והשמחה על הופעת החיים החדשים למרות הסיכונים; ואילו החטאת מבטאת את כאב 'חבלי הלידה', המייצרים שבועה חמורה שמחייבת כפרה (עי' ע"כ ברמב"ן כאן, וב'מנחת חינוך' שהקשה מדוע א"כ מקריבה עולה ולא קורבן תודה?). צירי הלידה הם חלק מתהליך הלידה עצמה, השינוי בא בכאב 'חבלי הלידה'.
עיקרון דומה מופיע גם במישור הלאומי והעולמי, בהתפתחות העולם וצעדיו אל עבר גאולתו ועתידו המתוקן. צעדים אלו מלווים ב'חבלי גאולה' – 'חבלי משיח', המתוארים כקשיים וכאבים, ונמשלו ל'חבלי לידה' (סנהדרין צח ב). אולם, גם סימנם המתחדש קשור לילדי ההתחדשות. בגאולה נשוב לראות ילדים משחקים בירושלים: "וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח, ה).
הרב קוק זצ"ל ביאר את מקומם של 'חבלי המשיח' בתהליך הגאולה העכשווי: "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבא. השלוה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבאו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ד' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית, שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כוחותיהם. הצורך למרידה זו, היא הנטייה לצד החומריות, שמוכרחת להיוולד בכללות האומה בצורה תקיפה אחר אשר עברו פרקי שנים רבות, שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית, וזאת הנטייה כשתיוולד תדרוך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם" ('אורות התחיה', מ״ד).
