הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)פרשתנו מתארת את השתלשלות האירועים שהביאו את יוסף מ'בירא עמיקתא' ל'איגרא רמא', מבור האסורים לארמון פרעה כמשנה למלך. יוסף עלה לגדולה בעקבות פתרון חלומם של פרעה, שר המשקים ושר האופים. החלומות של יוסף, מהפרשה הקודמת, הלכו והתממשו. האחים התייחסו לחלומות יוסף כסוג של חולמנות באספמיא המנותקת מהמציאות. הם מכנים אותו "בעל החלומות", וחשדו בו שחלומותיו אינם אלא משאלת לב לשררה ולשתלטנות. על כן סברו שבמכירתו יבוא הקץ על חלומותיו: "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו" (בראשית לז יט).
לעומתם, יעקב מתייחס לחלומות יוסף כדבר שיש בו ממש, כרוח הקודש וכחזון עתידי, שיש לבחון את התקיימותו, שכן בכל חזון יש פן עתידי. החזון הוא שאיפה לעצב בעתיד משהו שעדיין אינו קיים.
בפרשתנו מקבל הכינוי "בעל החלומות" משמעות חדשה. לא כינוי מזלזל של חולמנות, אלא כהערכה ל'מומחה' ובעל מוניטין בפתרון חלומות, כמאמרו של פרעה: "ואני שמעתי עליך לאמור תשמע חלום לפתור אותו" (בראשית מא טו).
בפרשה מתגלה יוסף גם כבעל יכולת שילוביות נדירה, של חזון ומעש, שילוש בין ראיה גדולה של חזון ארוך טווח, לבין יכולת ניתוח אסטרטגית מחוננת, לבין כישורים אדמיניסטרטיביים. יוסף שירטט בפני פרעה את האסון הממשמש ובא על מצרים אחרי שנות השבע, והתווה את המתכונת האסטרטגית לפתרון.
פרעה אינו מסתפק בייעוץ האסטרטגי של יוסף. הוא מזהה את כישוריו האדמיניסטרטיביים הנדירים, ועל כן מטיל עליו לממש את תכניתו שלו. "ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו? ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך וגו'. ראה נתתי אתך על כל ארץ מצרים" (בראשית מא לח).
פרעה מייחס את השילוב הייחודי בין מכלול התכונות הללו לרוח הקודש הנבואית ששורה על יוסף: "איש אשר רוח אלקים בו". "די רוח נבואה מן קדם ד' ביה". (אונקלוס כאן). רוח הקודש באה לידי ביטוי גם בניהול העניינים הארציים: "אשר רוח א-להים בו – בפתרון חלומות וכ"ש בחכמת דרך ארץ" (רשב"ם כאן).
מאידך יש המתקשים לראות כיצד מתכנסים כישורים רוחניים כרוח הקודש וכישורים חומריים, כמו אסטרטגיה ואדמיניסטרציה באישיות אחת. הם נתפסים בעיניהם כסותרים זה את זה, וככאלה שהשילוב ביניהם עלול לבוא על חשבון ההתמחות וההעמקה בעולם הרוחני, ו"ככל שיוסיף הישוב בניין יוסיף השכל חורבן" (רבנו בחיי).
הרב קוק זצ"ל דווקא ראה בשילוב הזה יעוד ושליחות שאנשי הרוח צריכים לחתור אליו: "ההתעמקות הרוחנית בעניינים נשגבים היא מושכת את האדם מהכרה ברורה בעולם הממשי, וזהו הפגם שיש ביסוד הנבואה, שממנו המחשכים נמשכים לכל משיג רוחני. וגורם הדבר שבאים רשעי עולם, שהמושגים הקדושים הם זרים להם, והם תופסים את הנהגת העולם בידם, והוד הקדושה נהפך לדוה. וצריך כל חכם מישראל לעמוד בכל כוחו נגד פרצה זו, ולהשתדל ללכת בעקבותיו של הרועה הנאמן, משה רבנו ע"ה, שהבהירות העליונה לא הכהתה את עינו הרוחנית מלראות באספקלריא המאירה גם את העולם המעשי וכל מכשיריו. וכל מה שיותר יוסיף האדם אומץ בתורה לשמה, בדעה צלולה, והעמקת אמת, יותר יתגלו לו פתחי אורה להבין ולהשכיל, איך שבאמת כל הופעה רוחנית היא מוסיפה בהירות ובירור מוחלט לההשגה הבריאה של העולם החמרי, וכל אגפיו. וכל העוסק בתורה לשמה, כל העולם כולו כדאי הוא לו, ונותנת לו מלכות וממשלה, וחקור דין" (אורות הקודש חלק א עמוד רע"ח).
(מקץ תשע"ו)
