אביהוא משהכיום, חוגגים את יום העצמאות בדרך כלל בתפילה חגיגית וב'על האש' המסורתי. מתוך עשרות חגיגות של ימי עצמאות למדינה, שני אזרחים ותיקים נזכרים בחג עצמאות מיוחד שאותו הם ציינו בצורה לא שגרתית, ונחרט אצלם בלב לעד
צעדת יום העצמאות ה-25 למדינה (שנת תשל"ג 1973)
"אני רוצה לספר לכם על צעדת יום העצמאות האחרונה.
מצעד צה"ל היה מצעד צבאי כללי של צבא ההגנה לישראל. ערכו אותו במהלך 25 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, ביום העצמאות. המצעד נערך לראשונה בשנת 1948, בזמן מלחמת העצמאות. בין השנים 1949 ל-1968 נערך המצעד אחת לשנה, ביום העצמאות, כשלאחר המצעד ה-20 חלה הפסקה למשך חמש שנים, ואז נערך מצעד צה"ל נוסף במלאת 25 שנים למדינה.
חשוב להבין שבשנות המדינה הראשונות היה המצעד האירוע המרכזי של חגיגות יום העצמאות, והגיעו לראותו קהל של מאות אלפי צופים. ככה זה בעצם עבד: הצופים תפסו מקום בצידי מסלול המצעד שעות לפני תחילתו, לפעמים מבעוד לילה. כשהגיעו הצועדים, הקהל קיבל את פניהם בהתלהבות רבה. ההתלהבות מהמצעד בשנותיו הראשונות נבעה מעצם קיומו, לאחר כל שנות הגלות שבהן לא היה לעם היהודי צבא. במצעדים הוצגו כלי נשק כבדים, כלי שריון, ומטס אווירי בשמי הארץ. המטרה הייתה להציג את כוחה הצבאי של מדינת ישראל לתושביה ולעולם כולו.
המצעד היה חוויה משמעותית לקהל הצופים, אשר היה מורכב מוותיקי היישוב והעולים החדשים. בעיניהם היה מצעד זה מימוש של חזון. אבל, קיום המצעד היה כרוך באמצעים ארגוניים גדולים. אנשי מפקדת המצעד, חלקם הגדול אנשי מילואים, נקראו לשירות שבועות לפני קיום המצעד.בנוסף, הכוחות הצועדים והממונעים נאלצו לבטל אימונים לשם עריכת חזרות לקראתו. מעבר לכך, לשם קיום הסדר והאבטחה של המצעד נדרשו חיילים, שוטרים ואנשי ההגנה האזרחית. בסופו של דבר, יצא שקיום המצעד היה כרוך בהוצאה כספית כבדה. ההוצאה הכספית כללה תשלום תגמולי מילואים, הוצאות הדלק של הכלים הממונעים והמטוסים, הקמת במת הכבוד ובמות המוזמנים וקישוטים ודגלים.
גם הכבישים שבהם עבר המצעד נחרצו בשרשראות הטנקים, והצריכו סכומי כסף גדולים לשיפוצם. לאחר מצעד צה"ל שהתקיים בשנת תשכ"ח (1968), הוחלט לא לקיימו יותר באופן סדיר מדי שנה, אלא רק במועדים מיוחדים.
המצעד נערך פעם אחת אחרונה בשנת תשל"ג (1973), לרגל יובל ה-25 של המדינה. חבר שלי ואני – שנינו היינו תלמידי ישיבה באותו הזמן – הלכנו לראות את המצעד בירושלים. הייתה שם במה של נשיא המדינה וראש הממשלה, כל האנשים החשובים ישבו בה. הגיעו כל כך הרבה אנשים למצעד הזה, שלא היו מספיק אוטובוסים כדי לקחת את כולם. אז איך אני וחבר שלי הגענו? נסענו ברכבת מתל אביב עד ירושלים בלילה שלפני המצעד. הרכבת שנסענו בה הייתה עמוסה לעייפה. עד כדי כך, שאנשים שכבו איפה ששמים את המזוודות מעל המושבים. אני אפילו זוכר מקרה מצחיק, שמישהו ששכב שם למעלה נרדם, ורייר על מישהו שישב מתחתיו – עד כדי כך עמוס היה. הנסיעה הייתה כל כך איטית, שאם היית רוצה לרדת וללכת לשירותים, יכולת לרדת, להתפנות ולעלות. בקיצור לקח כמה שעות טובות עד שהגענו לירושלים.
כשהגענו, חבר שלי ואני הלכנו ברגל מתחנת הרכבת עד למסלול של הצעדה. מצאנו מקום עם דשא, ושכבנו שם לישון. לא היה לנו לא שקי שינה ולא אוכל, אכלנו בבית לפני שיצאנו לדרך וזהו. חיכינו לבוקר שיתחיל המצעד. המצעד היה מרשים. התזמורת הצבאית הייתה מפוזרת בכמה מקומות, ובכל מקום ניגנו את מנגינת המצעד. במצעד אתה רואה חילות רבים, וכולם צועדים יפה. לכל חייל בצה"ל הייתה קבוצה שייצגה אותו. האחידות שלהם הרשימה אותי ממש, איך שכולם צועדים יחדיו בסך בתיאום מלא. כשהחיילים הגיעו לבמה הם הצדיעו ביחד, כל החילות. אחר כך עברו הטנקים, הג'יפים והנגמ"שים. אפילו חיילים על סוסים היו שם. בשלב מסוים, חיל האוויר טס עם מטוסי הקרב ממעל לצעדה. הרי למה עשו את הצעדה? להשרות ביטחון באנשים, להראות להם את העוצמה של צה"ל. המצעד כוון גם כנגד מדינות ערב על מנת להרתיע אותם, להראות להם את כוחו של צה"ל. גם היו שם מתרימים לצה"ל, וכשהתורמים היו רואים את הצעדה זה היה מעלה להם את החשק לתרום בעין יפה.
המסלול היה ארוך מאוד, והצעדה נמשכה זמן רב. למעשה, תמיד רציתי לשרת שירות קרבי בצה"ל, והצעדה חיזקה בי את הרצון הזה, במיוחד רציתי לשרת בצנחנים. התהלוכה נגמרה בצהריים, והדרך חזרה מהמצעד הייתה לא פחות מסובכת מהדרך אליו. מאות אוטובוסים חנו בחניונים בירושלים, ואלפי אנשים נהרו אליהם. האוטובוסים נסעו רק לתל אביב ולחיפה. היינו צריכים לעמוד בתור לאוטובוס ולנקב כרטיס אצל הכרטיסן שעמד בכניסה. הכרטיסן הכניס אנשים עד שהאוטובוס היה מלא לגמרי, ולא הסתפקו רק במושבים אלא הכניסו עד שאפילו מקום לעמוד באוטובוס לא היה. ככה נסענו לתל אביב, ומשם היינו צריכים לקחת עוד אוטובוסים לגן יבנה. הגענו הביתה מאוחר בלילה והיינו גמורים לגמרי. אני חושב שישנתי יומיים אחרי זה.
באותו הזמן, לא ידענו שזאת הצעדה האחרונה. אני חושב שחלק מהסיבה שלא הייתה עוד צעדה היא מלחמת כיפור. התפיסה הייתה שנכשלנו במלחמה, ולא היה עוד שום טעם להראות את הכוח הצבאי שלנו ככה אחרי תבוסה כזאת. כשמלחמת יום הכיפורים פרצה, בדיוק סיימתי את הטירונות שלי בצנחנים. אך לפתע העבירו את כולנו לשריון בגלל הצורך המלחמתי. בסופו של דבר, באמת רוב ההרוגים במלחמה היו שריונרים".
ציון שמעוני, פנסיונר מערכת החינוך
"כשהחיילים הגיעו לבמה הם הצדיעו ביחד. אחר כך עברו הטנקים, הג'יפים והנגמ"שים. אפילו חיילים על סוסים היו שם"
חוגגים בשדה קרב
"יום העצמאות בשנת 2002. מבצע 'חומת מגן'. הייתי אז אבא צעיר לשני ילדים: ילד בן שנתיים וילדה בת שנה. גויסנו למחרת ליל הסדר והוצבנו בשומרון באזור פדואל ועלי זהב. החלפנו כוחות של נחשון שנכנסו לתוך הערים הפלסטיניות. התפקיד שלנו היה לשמור על הגזרה ולמנוע ממחבלי לברוח מאזור שכם וסלפית. בכל מקום שהיה בו מבצע של הכוחות המיוחדים, אנחנו היינו במעטפת ומנענו בריחה של מחבלים. כמובן שבמלחמה, כמו במלחמה, לא יצאנו הביתה הרבה זמן, והגיעו הימים של יום הזיכרון ויום העצמאות. חלק מהמבוגרים השתחררו הביתה, אבל אנחנו הצעירים נשארנו בבסיס בעלי זהב. אז, לשם עדיין לא הייתה קיימת וברוכין הייתה גבעה עם שני טורים של קרוואנים. התפקיד שלי היה קשר מ"פ, והמ"פ שלנו גר בפדואל, אז הוא קפץ הביתה לחג ולא היה בבסיס באותו הזמן. ישבנו בערב בבסיס כל החבר'ה שלא השתחררו והבטנו ממרום הרי השומרון על כל רצועת החוף.
ראינו את כל הזיקוקים שכולם הדליקו מחולון עד חדרה. תוך כדי שאנחנו מתחברים לאווירה החגיגית שכל עם ישראל היה שרוי בה, אני (שהייתי בעברי לוחם בשריון) שומע בקשר שיח של טנק שהיה במארב באותו הזמן, מדווח על דמויות חשודות שנעות לכיוון הכביש שמוביל אל פדואל ועלי זהב. הם כנראה מזהים כלי נשק עליהם, ואני מייד קופץ לחפ"ק ומודיע לחבר'ה שעומדים ומתצפתים שנשמע שהולך להתפתח אירוע.
אני שומע בקשר שמפקד הטנק מבקש אישור לירי. אני מזכיר שזה מורכב: יש בשטח גם כוחות מיוחדים שרודפים אחרי מחבלים, צריך לוודא היטב שבתא השטח הזה לא אמורים להיות כוחות שלנו, שלא יירו עליהם חס ושלום. הניהול של האישורים התנהל בקשר, ואני הקשבתי. בכל זאת, זה ירי של טנק ביהודה ושומרון. לאט-לאט שוללים את הימצאותם של כל הכוחות בתא השטח הזה. כאשר מוודאים שאין לנו כל כוח בגזרה, אנחנו מגיעים למסקנה שאלו מחבלים והטנק מקבל אישור לירות סדרה של פגזים. ברגע שהוא יורה את הפגזים, הטנק מדווח שיש פגיעה, אבל הוא עדיין מזהה תנועה. הטנק יורה סדרת פגזים נוספת.
בינתיים אני קפצתי לחפ"ק, וכל שאר החיילים התארגנו וירדו לשטח של ברוכין, לנסות להבין מהצוות של הטנק לאן הם ירו ומאיפה אנחנו אמורים לראות את המחבלים. גם הכוח הסדיר של נחשון עשה את צעדיו חזרה לכיווננו, כל כוח רצה להיות הכוח שיגיע ויתפוס את המחבלים.
הכוחות נכנסו לתוך הכפרים הערביים בסביבה בניסיון לאתר את המחבלים. הכוחות ניסו במשך כל הלילה לאתר את המחבלים, ולא מצאו. לפנות בוקר, הגששים שלנו הצטרפו לחפ"ק ויצאנו בראש כוח לנסות לאתר את המחבלים. וככה, מבוקר יום העצמאות – במקום לעשות על האש ולערוך תפילה חגיגית – אנחנו סורקים את כל ההרים ומנסים להבין לאן השריונרים ירו.
לבסוף, הגשש שלנו זיהה אזורים של פגיעת פגזי טנק. הוא גם זיהה סימנים של דם, והצליח להוביל אותנו אל מערה שמצאנו בה שני רובי קלאץ' וכובע גרב ספוג בדם. דווח לנו שנראו שני אמבולנסים שבמהלך הלילה עזבו את המקום. אחר כך, בעקבות חקירה של השב"כ, התברר שהם הצליחו לחלץ את המחבלים, ושניים מהם נפטרו בבית החולים ברמאללה. זה היה יום העצמאות עם הרבה אקשן.
אמנם לא עשינו בו על האש ולא ראינו בו מופע, אבל הרגשנו שאנחנו עושים משהו חשוב למען עם ישראל. זה יום העצמאות שנחרט בזיכרון שלי".
איתמר הלוי, חייל מילואים ותיק שהשתתף במבצעים צבאיים רבים
"כאשר מוודאים שאין לנו כל כוח בגזרה, אנחנו מגיעים למסקנה שאלו מחבלים והטנק מקבל אישור לירות סדרה של פגזים"
