מערכת שבתוןיובל שגב, סמנכ"ל הגנת סייבר Aidoc
לפעמים אנו נתקלים בתקנות או בחוקים העשויים לגרום לנו להרים גבה. למשל, בבריטניה קיים חוק האוסר למות בתוך בניין הפרלמנט – ככל הנראה בגלל פרוצדורה משפטית ישנה, אך בפועל כמובן אין דרך למנוע מוות שכזה. בשוויץ עדיין חל איסור להוריד מים בשירותים אחרי השעה עשר בלילה, מתוך רצון לשמור על השקט בבנייני מגורים – אף שמערכות אינסטלציה מודרניות כבר מזמן פתרו את הבעיה.
חוקים אלו ודומים להם אולי מעלים חיוך, אך הם מציפים שאלה עמוקה יותר: מדוע הם עדיין בתוקף? מדוע אין מנגנון שגרתי או תרבות של בחינה תקופתית – שמבקשת לבדוק האם החוק או התקנה שממשיכים ללוות אותנו, עדיין נושאים את המשמעות המקורית שלהם, או שמא הגיע הזמן לעדכן גרסה?
השאלה הזו אינה רלוונטית רק לחוקים במדינות מודרניות, אלא גם – ואולי בעיקר – לתחום העמוק של ההלכה, המנהגים והמסורת. האם כל מה שנקבע בעבר נועד להיות נצחי? האם גם כאשר ההקשר השתנה – החובה והצורה יישארו זהות?
נוסח התפילה והאזנה לזמן
כך לדוגמה, בברכת המזון, מופיעה בקשה שהייתה רלוונטית מאוד לאורך שנות הגלות: "הרחמן הוא יוליכנו מהרה קוממיות לארצנו". אך כיום, כשחלק ניכר מעם ישראל שב לארצו ומקים בה חיים של תורה ועבודה, יש סידורים המעיזים לעדכן את הלשון: "הרחמן הוא יוליכנו מהרה קוממיות בארצנו". זוהי דוגמה קטנה, אך מלמדת, על האפשרות להתאים את מה שאנו אומרים או עושים לתמורות שחלו מאז שנקבעו.
מסורת שנולדה מהקשר – האם לנצח?
שאלות דומות עולות גם בנוגע למנהגים אחרים. למשל, המנהג שלא לאכול קטניות בפסח – שנולד מתוך חשש ממשי לתערובת חמץ בשקים של תקופות קדומות – האם אמור להישאר לנצח, גם כאשר המציאות החקלאית והבריאותית השתנתה כליל?
ואולי יותר מכל, נוגעת ללב השאלה סביב ימי האבלות בין פסח לל"ג בעומר – ימים שנקבעו לזכר מות תלמידי רבי עקיבא. האם ייתכן שכאשר קבעו חכמים את ימי האבל הללו, הם התכוונו שיהפכו למנהג קבוע לנצח נצחים? האם ראוי להניח שצורת הזיכרון של תקופת חורבן או טרגדיה – תישאר זהה גם כאלפיים שנה לאחר מכן, כשהקשר, ההקשר והנפש האנושית שונים?
רבנו גרשום מאור הגולה – תבונה של דורות
דמות מיוחדת בהקשר הזה היא רבנו גרשום מאור הגולה (גרמניה, המאה ה-10), מגדולי הראשונים שפעלו בתבונה עמוקה בתוך מציאות משתנה. הוא תיקן תקנות שהפכו ליסודות חשובים בזהות ההלכתית-חברתית של עם ישראל: איסור לשאת יותר מאישה אחת; איסור לגרש אישה בעל כורחה; איסור לקרוא מכתבים אישיים.
אבל גאונותו התבטאה לא רק בעצם התקנות – אלא בענווה שבהן נכתבו. רבנו גרשום לא ראה את תקנותיו כנצחיות, אלא קבע מראש: "תוקפן – אלף שנה". זו תפיסה מרתקת: לא ביטול מסורת, אלא בדיוק להפך – מסורת שיודעת להניח לדורות הבאים את החירות לעיין, להבין ולהכריע. להחיל מחדש – או שלא – על פי צורכי הזמן, רוח הדור והקשבה להקשר. והנה פלא: גם היום, יותר מאלף שנה אחרי, תקנותיו של רבנו גרשום לא התפוגגו. הציבור ממשיך לאמצן – אך מכוח קבלתן המחודשת, לא מכוח כורח עתיק.
אחרי מות – להבין מתוך המתנה
והשבת, אנו קוראים בפרשת "אחרי מות", הנפתחת בתזכורת למותם של נדב ואביהוא – אותו מוות טראגי שכבר קראנו עליו בפרשת שמיני. אבל כאן קורה דבר מיוחד: התורה לא מגיבה מייד. היא משהה את התגובה. ורק לאחר זמן, מגיעה ההוראה: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש…". כמעט כאילו שהתורה מבקשת ללמד – לא כל תגובה חייבת להיות מיידית, ולא כל אסון צריך להפוך מייד לחוק לדורות.
לפעמים יש מקום לשבת עם הכאב, להבין לעומק, ורק אז לגבש תגובה – מתוך אחריות, ולא רק מתוך רגש.
