מערכת שבתוןאלי וילצ׳יק, עו"ד
סיבת מות שני בני אהרן היא תעלומה, והמפרשים מתקשים ונחלקים בהסברים מדוע מתו ומה חטאם, למרות הכתוב במפורש בפרשת 'שמיני' ושוב בפרשתנו "ויָּמת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי". קיתונות של דיו נשפכו בניסיון להסביר מהי ה"אש זרה" שהקריבו. מפרשים רבים התרחקו מהכתוב ומצאו חטאים אחרים, לאו דווקא כאלו המתקשרים לצירוף "אש זרה".
סיפור בני אהרן מזכיר מדרש אחר, על הרן אחי אברהם, שאף הוא נשרף באש:" כשהושלך אברהם לכבשן האש היה שם הרן, והיה ליבו חלוק. אמר לעצמו ממה נפשך, אם אברהם ינצל – אומַר שאני מִשֶל אברהם, ואם נמרוד ינצח ואברהם ישרף – אומַר שאני מִשֶל נמרוד. אברהם הושלך וניצל. שאלו להרן מִשֶׁל מי אתה? אמר להם משל אברהם אני! נטלוהו והשליכו באש ונחמרו מעיו ומת".
מדרש זה מבוסס על כך שהרן מת ב"אור כשדים". אף ש"אור כשדים" הוא תיאור מקום, המדרש משתמש במילה "אור" שהיא נרדפת ל"אש", לקבוע כי הרן מת באש. הרן נשרף באש, ובני אהרן נשרפו באש.
לטעמי, הקשר ברור. בני אהרן הקריבו אש זרה – אש שלא הייתה ראויה. הרן, אף הוא נשרף "באש זרה", שהרי מי שקורא את המדרש שואל מדוע אברהם ניצל, ואילו הרן נשרף? והתשובה ברורה. אברהם האמין בקב"ה, ולכן ניצל מכבשן האש. הרן היה אופורטוניסט שלא האמין בקב"ה, אלא אמר "אלך עם המנצח". אם אברהם נשרף – אני עם נמרוד; אם אברהם ניצל – אני איתו. שיקוליו של הרן היו זרים, ולכן נשרף באש "זרה". הזרות של השיקולים היא גם מוטיב נרחב בפרשנות חז"ל למות בני אהרן. הם הקריבו את האש, אבל היא הייתה זרה. הם לא הקריבו מתוך רצון למלא את צו ה' אלא מתוך אינטרסים אישיים: גאווה, זלזול, אקסטזה וכו'.
בהשוואה בין בני אהרן להרן, נוכל לציין עובדה מעניינת: אהרן הוא בעצם "הרן" בתוספת האות אל"ף (בגימטריה – הפרש של אחד נחשב עדיין מדויק). האם ניתן ללמוד גם מכך משהו על הקשר בין הסיפורים?
pexels-tomas-malik
נחזור לחטא העגל. ידוע המדרש: "בשעה שעשו ישראל אותו מעשה כתחילה, הלכו ישראל אצל חור, אמרו לו קום עשה לנו אלהים. כיון שלא שמע להם עמדו עליו והרגוהו […] ואחר כך הלכו להן אצל אהרן, אמרו לו קום עשה לנו אלהים. כיון ששמע אהרן כך נתיירא, הדא הוא דכתיב 'וירא אהרן ויבן מזבח לפניו'…" אם כן, גם אהרן חטא בכך שלא היה ליבו שלם עם האמונה בקב"ה. חז"ל ניסו למצוא הצדקות למעשה אהרן, אבל אם נשווה בין הרן לאהרן נמצא שכאשר קפץ הרן לכבשן האש, הוא עשה זאת לא מתוך אמונה בה' אלא כדי להציל את חייו, והנה גם אהרן בונה את העגל להציל את חייו ולא סומך על הקב"ה.
באהרן נאמר: "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא": ה' כעס על אהרן וביקש להשמידו. דורשים חז"ל "אין השמד אלא כילוי בנים". האש הזרה של הרן הביאה למותו, והאש הזרה של אהרן הייתה צריכה להביא למותו, ואולי בשל תפילת משה עברה הגזירה לבניו. לא באופן ישיר חלילה. הם מתו בחטאם, אך מצאתי בחז"ל שאילו אהרן לא היה חוטא, זכותו הייתה מגינה על בניו, למרות שהקריבו אש זרה. משחטא אהרן וחטאו בניו, ירדה אש מהשמיים והרגה אותם. על הקשר בין אהרן להרן ניתן ללמוד גם מהביטויים הדומים בשני הסיפורים: נדב ואביהוא מתו בשריפה "על פני אהרן אביהם", והרן מת במיתת שריפה "על פני תרח אביו".
לחיבור בין אהרן ובניו לבין הרן, נוסיף את בני עלי. כזכור, בני עלי מנצלים את כהונתם במקדש שילה לרעה: שכבו עם הנשים שעלו למקדש, נטלו מהקורבנות ועוד. מילוי התפקיד תוך שימוש לרעה, כמוהו כהבערת אש זרה, והעונש ידוע: מות שני הבנים ביום אחד, כמו נדב ואביהוא. גם כאן העונש הוא באמצעות "אש זרה" שאחזה בבני ישראל. בני ישראל לוקחים את ארון ברית ה' למלחמה, כדי שהארון ישמש כלי נשק בידם. הם לא חוזרים בתשובה, לא מתפללים, אלא עושים שימוש זר בארון. ביום הזה בחר ה' לקחת את בני עלי, כי הללו לא רק שניצלו את את עבודתם במקדש כ"אש זרה", אלא אף השתמשו בארון ה' כאש זרה. גם כאן זכות אבות של בני עלי לא עזרה להם.
הנה כי כן, עבודת ה' הנעשית שלא לשמה אלא מתוך "אש זרה", גורמת בשלושת המקרים לכך שהאש הזרה תכה בחזרה.
