ארץ גזרה

אנחנו שנינו מאותה עיר,

ליתר דיוק — מאותו הדיר.

הוא שעיר, וגם אני שעיר.

גדלנו יחד באותם שבילים צרים, שמענו את אותם קולות,

נשפכנו לאותה באר מים, והאמנו שלעולם נלך יחד.

אבל איתרע מזלי: הגורל שלו יצא לקודש, והגורל שלי – לעזאזל.

הוא ימות, וגם אני אמות.

הוא ימית עצמו באוהלה של תורה,

ואני – אשולח ביד איש עתי אל ארץ גזרה.

שוב מגייסים אותנו, שוב נלך לעזה, אל המדבר.

ושוב נפרדים השבילים:

הוא יישב וילמד, ואני – אקשור את שרוכי הנעליים בחול.

בקרניו נקשר לשון זהורית – להבדילו משעירים אחרים, קודש לה'.

גם בקרניי נקשרת לשון זהורית, אחרת: אדומה כשני, אדומה כדם החללים שהותר לפרסום.

האיש העתי מוליך אותי אל המדבר. לעיתים הוא מושך אותי,

כאשר נדמה לו שאני מהסס לצעוד אל מותי.

אבל אני הולך ברצון – זו תרומתי לעם ישראל.

והדרך ארוכה. והמדבר שותק.

ואני חושב על אמי שנותרה בדיר, על אחי הקטן

שלא מבין לאן לוקחים אותי, למה לא אשוב איתו בערב.

ואני חושב על אלה שנשארים מאחור,

שיביטו אל לשון הזהורית לראות אם הלבין,

ומקווים שאולי הפעם, לא יידרדר כל הדרך.

הנה הגענו לקצה המדבר, צוק מפואר, ומתחתיו נוף מרהיב עין. עוד רגע.

ושם, באוהלה של תורה, מסתיימות אט-אט ההכנות.

הכוהן הגדול נכנס לפני ולפנים, ומעלה עשן הקטורת.

מוקטרים תמידים ומוספים, וגם התאום שלי – בטח כבר עלה לעולה.

האיש שלי קושר את לשון הזהורית בזיזי הצוק,

ומצידה השני – בין קרניי.

ולפתע הוא דוחף אותי מטה, ואני נזרק, נמעך, מתגלגל.

איברים נקרעים ממני, בשרי נחרץ, ואני מידרדר מטה-מטה,

וכבר כמעט לא נותר ממני דבר.

מבט אחרון: לשון הזהורית שנותרה בצוק מתבהרת,

ומלבינה כשלג.

זהו – נגמר.

בהצלחה – תפקידי הוכתר.

הרי שנינו מאותו הכפר.