שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד

ישבנו שם על הדיונה, מאובקים וצרובי עיניים. הכלים הכבדים חרצו אילך ואילך סימני דרך, והעלו אבקת קמח שסימאה לנו את העיניים.

אבייתר אמר לי לשים את משקפי המגן. "הרי אתה לא רוצה להיפסל לעבודה במקדש", הוא זרק וצחקק. סידרתי היטב את המשקפיים, למרות שבשלב הזה לא ראיתי ממילא כלום דרכם. "שכחת שאני חובש ופרמדיק? אני יודע טוב מאוד מה המשמעות", עניתי. והוא בשלו, כאילו קורא שניים מקרא ואחד תרגום: "תְּבַלֻּל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת… כָּל אִ֞ישׁ אֲשֶׁר בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֨רַע֙ אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת אִשֵּׁ֣י ה'. מ֣וּם בּ֔וֹ, אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב".

עצרתי אותו לפני שימשיך. הזכרתי לו שבקורס חובשים שאלתי את הרב הגדודי – מה לעשות כשאני מטפל במישהו, ואני רואה שהוא הולך למות לי בידיים? דילמה: מצד אחד, חובתי להציל אותו עד הנשימה האחרונה; ומצד שני, גם אני יודע לצטט מהפרשה: "אֱמֹ֥ר אֶל הַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו". אבל הרב הגדודי לא השאיר מקום לספק: פיקוח נפש דוחה טומאת כוהנים, והחובש ממשיך בטיפול עד לקביעת מוות ודאית.

אבייתר גירד את הראש וקם, אמר שהוא צמא, אבל ראיתי שהנושא כבד עליו. אמרתי לעצמי: זה הזמן, צריך להכות בברזל כל עוד הוא חם. שאלתי: "תגיד, ואם אני, ככהן, נפצע – ונשברת לי היד או הרגל, או חס ושלום נקטע לי איבר – אני עדיין יכול לשאת כפיים?" והמשכתי לו את הפסוק שהוא בעצמו זרק לי: "א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד… אֶל הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּי מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת מִקְדָּשָׁ֔י". כי בדורנו, שנותנים בו כבוד לפצועים, לחולים, לאלה ששבו קטועים אבל עומדים זקופים, ואפילו למי שנפשו השתבשה קצת בדרך – מה תגיד? שגם כהן שחזר מהמלחמה בלי בוהן, אסור לו לשאת כפיו? אבייתר הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. "מה אתה פותח פה לשטן? הלוא ברית כרותה לשפתיים!"

באותו רגע, נקראנו לסור למפקדה, פקודה תנועה. השאלה ניסרה באוויר, יחד עם החול, ואני רק הידקתי עוד קצת את המשקפיים, שלא ייפול בי מום.