הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)שביתת המורים הקצרה בשבוע שעבר הציפה מחדש את סוגיית מעמד המורה במדינת ישראל. אין זה סוד שמצבנו לא טוב בתחום הזה. המורים עובדים באחד המקצועות הקשים והחשובים ביותר לחברה שלנו. הביטחון הוא אולי הנושא הדחוף ביותר כיום, אך החינוך היה ותמיד יהיה החשוב. הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ה, א) קובע שכבוד הרב קודם לכבוד האב, שכן בעוד ההורים מביאים את האדם לחיי העולם הזה, הרב מביאו לחיי העולם הבא. כך גם בענייננו: הביטחון אחראי על קיומנו הפיזי, אך החינוך אחראי על קיומנו הרוחני והערכי.
בעולם קפיטליסטי רגילים להתייחס למעמד המורה דרך התלוש. אבל הכסף הוא רק זווית אחת, מצומצמת למדי, לבחינת המעמד שלו. הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה דיבר על ההון הסימבולי שיש לאנשים ומקצועות, ושקובע את מעמדם. לדוגמה, לרופאים הון חברתי ותרבותי גבוה, אף שמסגרת השכר של רובם לא גבוהה במיוחד. כך גם חוקרים באקדמיה, שמעמדם החברתי מאוד גבוה, אך בפועל עשויים להרוויח פחות מעובדים זוטרים בהייטק או במקצועות ההנדסה.
כדי לדון אפוא במעמד המורים וההוראה במדינת ישראל, צריך להפסיק להתמקד רק בכסף. יש לדבר על ערכים תרבותיים וחברתיים, ובעיקר לפתח אמצעים שיאפשרו להעניק להם הון סימבולי שאינו קיים היום. אך איך עושים זאת?
כאן נכנס מפעל ההלכה הישראלית, שאותו אני מוביל בשנתיים האחרונות. ההלכה הישראלית מאמינה שדרך המלך לעיצוב תרבות כלשהי עוברת במעשים. באמצעות פעולות קטנות ויומיומיות, אנו מעצבים את המחשבה ואת התודעה ואת החברה. פובליציסטים ואנשי רוח יכולים לכתוב מהיום ועד מחר על חשיבותם של ערכים ודעות. אך בפועל, מה שמעצב את האדם זה המעשים שהוא עושה. זהו הרעיון המכונן של ההלכה במסורת היהודית, ואותו אני מבקש להחיל על האתגרים שעימם מתמודדת החברה הישראלית.
אני רוצה להציע כאן מספר רעיונות הלכתיים, שיאפשרו לחזק את מעמד המורים במדינת ישראל עוד לפני שאלת השכר. אני מאמין שאם מעמדם ישתפר, ממילא גם השכר שהם זוכים לו יתעדכן בהתאם:
היחס למורים במוסדות החינוך: בישיבה התיכונית שבה למדתי לפני למעלה מ-20 שנה, היה נהוג שכשמורה נכנס לכיתה התלמידים עומדים. היה בכך כדי לעשות סדר בתחילת השיעור, אך בעיקר היה בכך כדי לתת כבוד למורה. כיום, פחות ופחות מוסדות נוהגים כן. אני סבור שאם התלמיד יתרגל לעמוד בפני המורה, עצם המעשה הזה יחדיר בנפשו כבוד כלפיו.
בנוסף לכך, אני שומע כיום על מוסדות רבים שבהם התלמידים קוראים למורים בשמותיהם הפרטיים. גם על כך יש להקפיד. יש לפנות אל המורה בכינוי 'המורה'. פנייה זו תחדד בתלמידים את ההכרה שהמורה הוא לא חבר שלהם, אלא בעל סמכות שניצב מעל גביהם.
היחס למורים מצד ההורים: אם לא די בכך שמורים נדרשים להתמודד עם התלמידים שלהם, מורים רבים צריכים להתעסק גם בחינוך ההורים. יש לא מעט הורים שמתייחסים למורים בחוסר כבוד, מזלזלים בהם ורואים בהם ספקי שירות בייביסיטר עבורם. אך אם ההורים מתייחסים למורים בדרך הזו, מה אנו מצפים מילדיהם?
כדי לשפר את מעמד המורים במדינת ישראל, יש לחולל מפנה עמוק גם ביחסם של ההורים למורים. צריך להפסיק את המנהג הזה, שהורים יכולים להתקשר לטלפון הפרטי של המורים בכל שעה שהם רוצים. יש להנהיג שכל פנייה אל המורים תיעשה דרך מזכירות בית הספר, ולמורה יהיו שעות מסוימות שבהן הוא יהיה זמין לשיחות עם ההורים. הורה שלא ידבר בצורה ראויה, לא יקבל יחס. בנוסף, גם מצד ההורים יש להקפיד לא לפנות אל המורה בשמו הפרטי, אלא בכינוי.
יחס המורים למקצוע ההוראה: כדי לשפר את מעמד המורים, גם המורים נדרשים לעשות מעשה. במערכת החינוך היום מבטלים יותר מדי בקלות שיעורים, ולעיתים ימי לימוד שלמים. סיבות ותירוצים לא חסר. אבל אם התלמידים רואים שבית הספר מבטל שיעורים בקלות, הם מבינים שלימוד הוא לא כל כך חשוב. בהקשר הזה, גם השביתות הארוכות – גם אם הן מוצדקות – לא מיטיבות עם מעמד ההוראה. המסר הוא שעל הלימוד אפשר לוותר.
אני לא בעד לאסור שביתות, אבל כן הייתי רוצה לראות יחס קצת יותר מחמיר לגביהן. וכך גם לגבי ביטול שיעורים ובזבוז הזמן במהלך השיעור. אם תלמידים יראו שהלימוד יקר בעיני המורה, מעמד ההוראה ישתפר.
אלו הן דרכים פשוטות, אך הכרחיות, כדי לשפר את מעמד המורה. והן מתחילות ביומיום. זו כוחה של הלכה.
