הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)פרשת אמור, ובעיקר השנה, היא הזדמנות מצוינת להזכיר לעצמנו את מהות יום השבת. דברי הרמב"ן בפרשה הם יסוד היסודות: ניתן לשמור את כל הלכות שבת – ולחלל את השבת; ניתן לא לעבור על אף לאוו – ולא לציין את השבת; ניתן לא לחלל את השבת בעשיית מלאכה, ואף על פי כן לא לשבות.
ואלו דברי הרמב"ן: "…ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנווני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה 'שבתון' שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה".
גם מי שאינו בקיא בפירוש הרמב"ן על התורה כולה יודע לזהות את הדרך הרוחנית שהוא מתווה: כמו דבריו על "קדושים תהיו" והאיסור להיות נבל ברשות התורה; כמו בדבריו על "ועשית הישר והטוב"; הרמב"ן מדריך אותנו לא להינעל על הפורמליות בלבד. היא חיונית, ואנו מחויבים בשמירת ההלכה כולה. אולם ביסודו של דבר, שאלת היסוד היא ההתייחסות הכללית לכל המרחב הגדול, של "קדושים תהיו", של "עשיית הישר והטוב" ושל השבת.
השנה זו הזדמנות גדולה. דווקא בשל השבתות המיוחדות שלנו אפשר לחדש את הברית עם ההתנתקות מימות החול, ועם הרצון לכונן את השבת כיום התחדשות, כיום שיש בו פרישה מוחלטת מעיסוקי החול גם בתחום הדיבור והנושאים בהם עוסקים, כיום ששבים ובונים את ההתקשרות המיוחדת בריבונו של עולם, ובעיקר – ביום שהשביתה בו באה לידי ביטוי באופן מזהיר, בולט ומכונן. בדרך זו, מהווים היחסים בין ששת ימי המעשה ויום השבת מערכת הנעה בין קצוות: בששת ימי העושה נצטווינו לעשות כל מלאכה, וביום השביעי לא לעשות כל מלאכה. לא אמצע. לא פשרה. אלא תנועת מטוטלת לימים של פעילות גדולה וליום של שביתה קיצונית. ובתנועה הזו אנו מיילדים את החיים המחברים שמים וארץ, קודש וחול, עשייה ושביתה.
(נצבים-וילך תשפ)
