הרב בניהו ג'מוסמבוא: האתגר שבאחדות
בפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב) מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד", ומתאר רגע נדיר של אחדות בעם. כיצד הגיעו לכך דווקא כעת, לאחר מסעות רוויים תלונות ומחלוקות? האם הגורם הוא מעמד הר סיני, רגע ההתכוננות למתן תורה, שבו כולם מכוונים אל מטרה אחת נשגבת, מחולל אחדות מהותית ולא רק חיצונית, מעין התעלות כללית שמעל כל מחלוקת? או אולי הניצחון על עמלק, היוצר מצב של ריכוז משאבים ונפש סביב מטרה אחת, הגם שמדובר באחדות חירום, שתחזיק אולי רק כל עוד האיום קיים? או אולי העם הגיע דווקא כעת למצב הנדיר של אחדות, בזכות יוזמת יתרו להקים מערכת משפטית מסודרת, מערכת שתהא מנגנון יציב שיספק לעם תחושת ביטחון, צדק ונגישות – תנאים קריטיים ליצירת אחדות בת קיימא? אם כן, מהו הגורם לאותה אחדות?
שתי שיטות: מתי הגיע יתרו
המפרשים נחלקו בשאלה האם יתרו בא לפני מתן תורה או לאחריו: לשיטת רש"י, יתרו הגיע לאחר מתן תורה. לפי זה, האחדות שנולדה הייתה פרי הניצחון על עמלק, שכן ידוע שמלחמות יוצרות סולידריות זמנית. ודווקא מתוך ההכרה בזמניותה – התורה מביאה את סיפור יתרו כהצעה לפתרון מתמשך: מערכת משפטית אמינה, נגישה וצודקת – שתבטיח לכידות לאורך זמן. לשיטת הרמב"ן, יתרו הגיע לפני מתן תורה. במקרה כזה, האחדות שהתגלתה ב"ויחן" היא תוצאה ישירה מהתייעלות פנימית ומהסדרת הנהגה שיפוטית יעילה, נגישה, ומתקנת עוולות – יסודות המובילים לאמון ולהרמוניה חברתית.
מודל מתמשך: מערכת צדק חברתית
הפסוק "וכל העם הזה על מקומו יבוא בשלום" (שמות יח, כג) מבטא את תכלית ההצעה – שלום חברתי פנימי. משה לבדו לא יכול היה להכיל את העם; אך כאשר כל אחד יודע שיש לו כתובת ויודע שהוא מקבל צדק – נבנית חברה יציבה. כלומר, מערכת הצדק שיתרו מציע למשה אינה פתרון טכני בלבד לעומס, אלא מודל של הנהגה מתמשכת שמהווה את אחד היסודות החברתיים-רוחניים של עם ישראל לדורות. יתרו לא מציע רק למנות שופטים – הוא מתווה חזון חברתי שבו העם חי מתוך תחושת אמון, שוויון ונגישות לצדק.
ראשית, בחירת השופטים נעשית על פי קריטריונים מוסריים ברורים: "אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע". כלומר, המינוי לשפיטה אינו על פי מעמד, קשרים או אינטרסים, אלא מתוך בחירה ערכית. האנשים שנבחרו נלקחו מתוך השבטים, כלומר מתוך העם עצמו – הם אינם מנותקים אלא חלק בלתי נפרד מהחברה, מכירים את בעיותיה ונאמנים לה.
שנית, הם הוסמכו על ידי משה עצמו – מה שמקנה להם סמכות רוחנית וחברתית כאחד. משה מעביר להם מהסמכות הא-לוהית והנבואית שקיבל – לא סמכות שרירותית אלא סמכות הנובעת משליחות.
שלישית, בניית ערכאות שיפוטיות במערכת המשפטית המכירה בזכאותו של כל אחד לערער על פסיקה בערכאה ראשונה, ובקשתו לבדיקה מחדש באופן מובנה מול ערכאה גבוהה יותר, וכן אפשרות קיום של לקונה משפטית היכולה להתברר ולהתבהר רק אצל משה או דרכו מול האלוקים.
התוצאה היא מערכת שבה האדם הפשוט יודע שיש לו כתובת, ויש מי שיקשיב לו מתוך הגינות, צדק ונגישות. מערכת כזו יוצרת אמון לא רק במערכת המשפט, אלא בכל המנגנון החברתי. זהו "הדבק" שמחזיק את האומה – לא רק חוק, אלא תחושת צדק אמיתי. זוהי הבשורה הגדולה – לא לבנות חברה רק בזמני חירום (כמו מלחמה באויב משותף), אלא לקיים צדק מתמיד, נגיש ואנושי. זו עוצמתו של המודל שממשיך להדהד גם היום – בכל מדינה שרוצה לבסס את עצמה על יסודות מוסריים ולא רק פונקציונליים.
השוואות היסטוריות
בבריטניה: הקמת מערכת משפט אחידה (Common Law) חיזקה את תחושת הסדר והאמון; בארצות הברית: חוקה נוקשה ובתי משפט עצמאיים הפכו לערך יסוד בלכידות המדינה.
סיכום
האחדות של "ויחן" אינה תוצאה מקרית – אלא תולדה של אמון. לפי הגישה הכרונולוגית הראשונה – יתרו סלל את הדרך. לפי השנייה – האחדות הייתה זמנית, אלא שהתורה ביקשה לעצב את התשתית הקבועה לדורות. כך או כך, המסר הוא אחד: חברה לא מאוחדת אלא אם מבוססת על מערכת שיפוטית אמינה, נגישה והוגנת. התורה מציבה את יסוד המוסר, הצדק והשירות לציבור – כבסיס לכל חיי האומה.
