תיקון ליל שבועות

הרב אהרון בק
ר"מ בישיבת ההסדר ראשון לציון

נכנסתי אל בית המדרש. נעמדתי מול ארון הספרים, ובהיתי בו שעה ארוכה. ליל שבועות היה, ואף שהשעה היתה כבר מאוחרת, הרגשתי רצון עז ללמוד מעט תורה, כמנהגם של ישראל בליל חג זה. הבטתי בספרים שמולי, וקשה היה לי להחליט איזה מביניהם אבחר. כל כך הרבה נושאים ומקצועות יש בתורה, והלילה – קצר ביותר; האם אטול גמרא לידי? או שמא אחד מספרי ההלכה? ואולי אתבונן קצת בספרי האמונה והמחשבה?…
יד הונחה על כתפי. הסתובבתי וראיתי את ידידי עומד לידי ומחייך. "הפסק להתלבט" – הוא אמר – "בוא איתי, אראה לך משהו מעניין".
משכתי בכתפיי והלכתי איתו. הוא לקח אותי אל קצה בית המדרש. ראיתי שם דלת אחת, שהיתה סגורה. "בוא, היכנס איתי" – אמר החבר – "אני בטוח שמעולם לא ביקרת בחדר זה".
אכן נכון, את הדלת הזו ראיתי מספר פעמים בעוברי על פניה, אך מעולם לא הוטרדתי מהמחשבה מה עומד מאחוריה.
חברי אחז בידית הדלת ופתח אותה לרווחה. אור חזק בקע מתוך החדר, ונאלצתי להסתיר את עיניי בידי. חברי חייך בשנית ואמר: "הבה וניכנס".
נכנסנו אל החדר. אט אט התרגלו עיניי לאור הרב, והתחלתי מביט סביבי. נדהמתי מאשר ראיתי. סביב שולחן ארוך ביותר, ישבו צפופים עשרות אנשים. לא הכרתי אף אחד מהם. ספרים רבים נערמו על השולחן, חלקם סגורים וחלקם פתוחים. ניכר היה שהאנשים נמצאים באמצעו של דיון כלשהו.
הפניתי מבט תמה אל חברי, אך הוא לא ענה לי, ורק רמז בתנועת ראשו שאמשיך להביט במתרחש בחדר.
בראש השולחן ראיתי שני אנשים. האחד ישב על מקומו, וחיוך על פניו. השני עמד מאחורי כיסאו, אוחז בחוזקה במשענתו, וגופו נע בחוסר שקט. דממה מתוחה עמדה באוויר, ונדמה היה שהכל מצפים למוצא פיו של האיש העומד. מצחו היה מקומט ומבטו מושפל ארצה. ניכר בו שמחשבות מאומצות עוברות במוחו. לפתע הזדקף האיש והכריז בצורה בוטחת: "אני אוכיח לך! הנה שמע את זה!" הוא ניגש במהירות לעבר ארון ספרים שעמד מאחוריו ושלף משם ספר אחד. "הנה, הקשב לזאת: מעות מפוזרות הרי אלו שלו. נו, מה תאמר על זה?" – הוא קרא – "והרי אין הוא יודע שמעות אלו נפלו ממנו!" רחש קל נשמע בין הנוכחים, חלקם הביטו זה בזה והניעו בראשם להסכמה.
לא הבנתי את דבריו של האיש. הבטתי שוב בחברי, שהיה מרותק לדברי האיש. שאלתי אותו בלחישה: "מה הוא אמר?"
"ששש… " – החזיר לי ידידי בלחש, מבלי להסיר עיניו מהאיש – "הם עוסקים בשאלה אם יאוש ללא ידיעה נחשב יאוש".
"מה, מה אמרת?" – התחלתי לשאול, מיואש בעצמי מלהבין את המתרחש. אבל בדיוק אז פתח האיש השני שישב בראש השולחן ואמר בנחת: "כבר הסברתי לך, ידידי, אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה". דבריו נאמרו בביטחון ובשלווה, כאילו לא היה מוטרד כלל מדברי חברו.
הרחש בקהל התגבר. נדמה היה שחלק מהיושבים סביב השולחן קיבלו את דברי התשובה של האיש, וחלקם לא, והכל התחילו לדון בינם לבין עצמם בדברים שנאמרו.
דחקתי בחברי: "מי הוא האיש שיושב בראש השולחן?"
"מה, אינך מכיר אותו?" – ענה לי חברי בפליאה – "הלא זהו אביי, האמורא!"
"והאיש שעומד, זה שהקריא מתוך הספר?" – המשכתי ושאלתי.
"זהו רבא, חברו" – התפנה ידידי להסביר לי – "כבר זמן רב הם מתווכחים ביניהם בשאלה אם יאוש ללא ידיעת הבעלים נחשב יאוש. עכשיו חשב רבא שהצליח למצוא ראיה ניצחת כנגד שיטת אביי, אבל כפי שראית בעצמך – אביי מיד דחה את דבריו".
בהיתי בחברי בחוסר הבנה. מה מתרחש פה? רציתי להמשיך ולשאול אותו, אלא שחברי היסה אותי מיד, והצביע אל עבר הקצה השני של החדר. הסתכלתי לשם. איש אחד שישב בקצהו השני של השולחן הרים את ידו. "רגע אחד" – הוא קרא – "אבל שאלה זו כבר נשאלה מהמשנה!"
מיד התרומם אחד הנוכחים ממקומו ואמר: "אמת, אבל עדיין טוב יותר היה לשאול זאת מהברייתא".
"מדוע?" – פנה אליו הראשון בתמיהה.
"מפני שבברייתא נאמר שהמעות שלו בכל מצב".
האיש הראשון הרהר מעט בדברי חברו. אחר הניד ראשו לאות שקיבל את דבריו, וחזר והתיישב.
לא עצרתי בעצמי ושאלתי את ידידי: "מי היו אלה?"
"אה, אלה היו שניים מבעלי התוספות" – ענה לי ידידי בחיוך – "כולם מכירים אותם כאן, כיון שכל הזמן הם רגילים לשאול שאלות ולהשיב זה לזה".
לאט לאט התחוורו לו הדברים. הסתכלתי סביבי, וניסיתי לזהות את הנוכחים. פתאום גיליתי שדווקא חלק מהם היו מוכרים לי. הנה, ליד בעלי התוספות, יושב אדם מבוגר ונשוא פנים. זהו בוודאי רש"י. משמאלו ראיתי מספר אנשים, שהיו דנים בינם לבין עצמם בדברים שנאמרו זה עתה. מביניהם זיהיתי את הרמב"ן, את הרשב"א ואת הריטב"א. סקרתי את הנוכחים במבטי. בקצה אחר של השולחן ראיתי אדם חמור סבר, שהיה טרוד במחשבותיו. הוא אחז את ראשו בין ידיו, וניכר היה שהוא תמה על הדברים ששמע. כמה שניות עברו עד שזיהיתי אותו בוודאות: היה זה ר' עקיבא איגר. הוא פנה למי שישב לידו ושאל שאלה. לא הצלחתי לשמוע את קולו, בשל הרעש שהלך וגבר בחדר מקולות המתדיינים, אך ראיתי שהיושב הניע את ראשו לשלילה. ר' עקיבא איגר החזיר את מבטו, שב ואחז את ראשו בידיו ושקע במחשבותיו בשנית.
כך עברתי על פני כל הנוכחים, ואט אט זהיתי את כולם: ישבו שם ר' עקיבא ור' טרפון, ריש לקיש ור' יוחנן, הרי"ף, הרמב"ם, רבינו ניסים, בעל ה"מגן אברהם" ומחבר ה"טורי זהב", ר' ישראל מראדין בעל ה"משנה ברורה" ור' ישעיה קרליץ ה"חזון איש". תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, כולם כולם ישבו סביב השולחן, ודנו בקולות רמים בסוגיה שעמדה בפניהם.
ניסיתי להקשיב לכולם, לקלוט את דבריהם. הנה קם אחד מהם והקשה קושיה עצומה, בטוח בעצמו ובשאלתו; אך מיד עמד חברו ובהנף יד פרך את קושייתו. שלישי התייצב ובקול רועם וידיים מונפות ניסה לבטל את דברי קודמו; אך אחריו קם אדם רביעי ובקול בוטח השיב לו תשובה ניצחת. כך היו כולם יושבים ודנים לפניי בסוגיה, שהלכה והתרחבה, הלכה והתבהרה מתוך דברי כולם.
כך עמדתי משתאה שעה ארוכה. לא שמתי לב כלל שחברי כבר עזב אותי, והשאיר אותי מביט מרותק בנעשה לפניי…
כאשר עלה עמוד השחר התחילו אנשי בית המדרש, שישבו ולמדו כל הלילה, להתכונן לתפילת שחרית כוותיקין. גם אני קמתי ממקומי, וסגרתי בזה אחר זה את הספרים הרבים שהיו פתוחים לפניי על השולחן: את המשנה והגמרא, את ספרי הראשונים, את חידושי האחרונים… נטלתי את ידיי והתעטפתי בטלית לקראת תפילת שחרית של יום מתן תורה.
נשא תשס"ה