סלחתי כדבריך

בעקבות חטא המרגלים, ביקש הקב"ה לכלות את עם ישראל. משה הביא לביטול הגזירה בטענתו (במדבר י"ד, ט"ו-ט"ז) "ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמור, מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר". טענת משה התקבלה ונאמר (במדבר י"ד, כ'): "ויאמר ה' סלחתי כדבריך". רש"י מבאר: "'כדבריך' – בשביל מה שאמרת, פן יאמרו מבלתי יכולת ה'".

רבי לוי יצחק מברדיטשב תמה: מה החידוש שבא להשמיענו בכך? הרי מהכתובים עולה שמשה טען וה' קיבל. כמו כן, תמוה מדוע היה חשש מפני חילול השם? הרי לב האדם ומחשבותיו מסורים בידי ה'. ממילא ביד ה' לעשות שאיש לא יחשוב שהדבר בא מחמת חוסר כוח של ה', כך שלא ייגרם חילול השם.

רבי לוי יצחק משיב כי הקב"ה לא יכול היה להטות את לב הגויים, מכיוון שמשה אמר שיהיה חילול השם ודבריו יצרו מציאות, שכן כדברי הגמרא (תענית דף כ"ג עמ' א') "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". משה יצר בדברו קשר בין שם השם לבין קיומו של עם ישראל, וכאשר אמר הקב"ה "סלחתי כדבריך", קיבל הקב"ה את המציאות שיצר משה בגזרתו וקבע כי שם ה' וקיום עם ישראל קשורים זה בזה.

יסוד לדברים מצינו בתלמוד הירושלמי (מסכת תענית פרק ב' הלכה ו'), ובו מובא משל למלך שהיה לו מפתח של ארמונו. "אמר המלך: אם אני מניחו כמות שהוא – יאבד. הריני עושה למפתח הקטן שרשרת גדולה, כך שאם יאבד המפתח – יימצא המפתח על ידי השרשרת. כך אמר הקב"ה: אם מניח אני את ישראל כמות שהם – נבלעים הם בין האומות. אלא, הריני משתף את שמי הגדול בהם". שֵם ה' מתמזג אפוא בקיומו של עם ישראל ונקשר בו בעבותות, כמו מפתח הקשור בצווארו של אדם.

לפי דברי הירושלמי, מבואר ספר "צרור המור" הכתוב (דברים ל"ב, ט') "כי חלק ה' עמו – יעקב חבל נחלתו". כלומר, עם ישראל הוא חלקו של ה' ויש חבל ארוך, מן הארץ עד לשמיים. הקב"ה עשה לנו "שרשרת גדולה לאחוז בכנפות הארץ עד שער השמיים כדי שלא יאבדו".

הדבר מתבאר לעומקו עת מעיינים בדברי הגאון מווילנה בסידורו, ביחס לאמור בברכת 'יוצר אור': "טוב יצר כבוד לשמו". הגאון מסביר כי הטוב הגדול ביותר שעשה הקב"ה הוא שיצר מציאות שבה אדם יכול לתת כבוד לקב"ה. אילו היו משבחים את ה' גדודי נמלים, לא היה הדבר נחשב לכבוד. אך "מותר האדם מן הבהמה – אין" (קהלת ג', י"ט), ושבח האדם אינו עדיף משבח הנמלה. בפרט בהשוואה לאין סוף.

הקב"ה הטיב עם האדם עת שִאפשר לו לתת כבוד לבוראו ולהמליכו בעולמו. זו תכלית בריאת העולם. מי שמקיים תכלית זו – הוא עַם ישראל. ממילא אם יאבד ישראל, תאבד תכלית קיום העולם. נמצא כי כשמשה טען הוא לא חשש ממחשבות שליליות של הגויים, אלא מכך שלא יהיה מי שיקדש את שם השם ולא תהיה זכות קיום לעולם.

יש קשר בל יינתק בין שמו של הקב"ה לבין קיום עַם ישראל, וכשם שהקב"ה היה, הווה ויהיה לעד ושמו יינון לנצח נצחים, כך קיומו של עם ישראל נצחי, ו"נצח ישראל לא ישקר".