כוונה בלא מעשה – נשמה בלא גוף

"וייקח קורח". מה לקח? חז"ל אומרים (במדבר רבה י"ח, ג'), כי קורח לקח ציצית ומזוזה כאמצעי המחשה ואמר למשה: טלית שכולה תכלת, מהו שתהא פטורה מן הציצית? בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? מה פשר מחלוקת זו? האם אלו המצוות היחידות שלא הבין? את מצוות פרה אדומה ושעטנז הבין?

רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר בדרך מחודשת. משה הורה כי לתורת המופשט אין קיום עצמאי, ותכליתה לחלחל ולהגיע עד לרובד המעשי ולקדש אותו. ביחס למצוות שבין אדם לחברו, הדבר ברור. חסד עם הזולת הוא מעשה גשמי, אך "הגשמיות של השני היא הרוחניות שלך". מתן כוס תה לנזקק אינו התעסקות במים חמים, אלא מעשה מצווה. אך משה חידש כי כך גם במצוות שבין אדם למקום, לרבות חוט של תכלת על הבגד וקלף מקופל על הפתח (מזוזה) או על הראש (תפילין).

קורח היה שכלתן וסבר כי המעשים הם הורדת העיקרון המופשט מדרגתו. העיקר הוא הלימוד והמחשבה. תכלית אכילת מצה היא "זכר ליציאת מצרים". אם אדם אוכל מצה ולא מכוון, זו סתם אכילה. אך אדם שכיוון אף בלא שאכל, לפי קורח – קדוש הוא. תכלית מצוות מזוזה היא לזכור את ה' בכל עת שאדם יוצא ונכנס מביתו. בית מלא ספרי תורה, שכל פינה מזכירה לאדם את בוראו, מקיים את התכלית, ומה צריך גם מעשה? תכלית הציצית לזכור את ה' וממילא אם יש טלית שכולה תכלת ויש תזכורת ראויה, למה צריך גם את המעשה של נטילת חוטי ציצית?

קורח לא היה מאמין שלתורת משה יש התלבשות גם בעולם העשייה, ולכן נפרע ממנו הקב"ה במידה כנגד מידה בכך ש"ותפתח הארץ את פיה". כלומר "הארץ", הארציות והגשמיות של עולם העשייה, נפרעו ממנו, מכיוון שזלזל בהם וטען שאין להם חלק בקיום התורה.

לעומת זאת, משה ביאר כי לא די "לזכור את מצוות ה'". אדם חייב ללוות את מחשבותיו הקדושות בעשייה גשמית. רבי לוי יצחק ביאר כי "יש לעבודת ה' שלו התלבשות (ביטוי מעשי) בעולם העשייה, כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ד, ו') 'אני ראשון ואני אחרון'". וכי הקב"ה אחרון? אלא שהקב"ה נמצא מקצה לקצה – מהעולמות העליונים והרוחניים ועד לאחרון הרבדים הגשמיים בעולם העשייה.

אכן, משה רבנו אינו צריך לחוט של תכלת כדי "לזכור את מצוות ה'" ולקיים אותן, אבל גם הוא חייב ללוות את מחשבותיו הקדושות בעשייה גשמית. כך יכולה קדושה לשרות גם במעשים גשמיים מאוד, של אכילה, שתייה, לוויה, שינה ואף מצוות פרו ורבו. על כך אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע" והקדימו נעשה לנשמע, כי העיקר הוא המעשה.

אכן, הכוונה היא לב המצווה וידועים דברי רבינו בחיי ב"חובת הלבבות" (שער חשבון הנפש, פרק ג') כי "תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה וכקליפה בלא לב". אבל, כוונה בלי מעשה כמוה כנשמה בלי גוף. אין הבדל אם הנשמה נבדלת מהגוף או הגוף נעדר נשמה. השילוב בין הכוונה למעשה הוא היוצק חיים.

במעשה מצווה יש קידוש החומר. תכלית המצווה היא המעשה הפשוט, כי למעשה, אין "יהודי פשוט" ואין "מעשה פשוט".