הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"…וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל משֶׁה" – בעקבות גזירת ההליכה במדבר 40 שנה, אנו מוצאים סדרה של מצוות המופיעות בסוף הפרשה. פתיחת המצווה הראשונה – נסכים – גם מהווה מקור ממנו ניתן ללמוד מפני מה נכתבו מצוות אלה כאן.
הפרשה פותחת בייעוד הגיאוגרפי של הציווי: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מושְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם", לאמור: זו מצווה המכוונת לארץ ישראל. בפני עם ישראל עומדת סכנה גדולה של ייאוש: דור יוצאי מצרים התבשר כי לא הוא יבוא לארץ ישראל. ייאוש זה עלול להביא לחורבן האמונה והתקווה בכלל, ולפירוק מחנה ישראל ברוח "ניתנה ראש ונשובה מצריימה", כשחזון ההגעה לארץ מתנדף. בשל כך, ניתנה מצווה המיועדת למימוש עם ההגעה לארץ ישראל, והיא מטמיעה את החזון ואת הביטחון כי על אף המשבר הנורא שהביאו פרשיות המרגלים והמעפילים גם יחד – המסע ימשיך, וסופו להגיע לארץ ולממש את מצוותיה.
הדבר נכון גם לגבי המצווה הבאה – הפרשת חלה. אף היא נפתחת במילים "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה…", ואף היא מטמיעה את ההכרה כי הביאה לארץ ישראל תתממש, והמשברים שבדרך אינם מבטלים את ההליכה לקראתה, כי אם רק לתקופת תיקון תובענית, אך בסופו של דבר הם יגיעו לארץ, ואף יפרישו חלה מעיסותיהם.
אולם, הפרשה השלישית – פרשת שגגה הנוגעת לכל המצוות – אינה ברורה דיה. ראשית, כיצד אפשר שכל עם ישראל יהיה שוגג, שהלוא שגגה היא עניין פרטי ולא ציבורי כללי; שנית, מפני מה נכתבה פרשה זו דווקא כאן? לכאורה, מקומה בקורבן השגגה המופיע בספר 'ויקרא', יהא פירושה אשר יהא.
neonbrand-unsplash
רמב"ן מציע תשובה לשתי השאלות גם יחד. אכן, אפשר שתתרחש שגגה ציבורית, ומפליא לראות עד כמה דבריו נראים כדברי נבואה על תקופתנו: "…כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה, ולא הייתה לדורות עולם, או שיאמרו כמו שזכר בספרי מפני מה אמר המקום לא שנעשה ונטול שכר אנו לא עושים ולא נוטלין שכר… או שישכחו את התורה, וכבר אירע לנו כן בעונותינו (כי) בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי..". לאמור: התורה עוסקת בטעויות העתידיות האפשריות: התורה שייכת לעבר ולא להווה; התורה ניתנה לבחירת מי שרוצה לקיימה, ואינה ברית עם האומה כולה; התורה תושכח ואט אט תיעלם ממערכת התרבות והחינוך, ובוודאי יש עוד אפשרויות לטעות. אין מדובר במעשה התרסה הנעשה במזיד, כי אם בשגגה הנובעת מתפיסות שגויות ביחס לתורה. והיא כתובה כאן, שכן הדבר התרחש בזעיר אנפין בפרשת המרגלים: "…ונכנסה כאן, בעבור שהם מרו דבר השם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות…".
ואנחנו? אף אנחנו חיים בתקופה של שגגה זו. אף חלק גדול מהאומה הישראלית סבור היום שתם זמנה של התורה, ש"איש באמונתו יחיה" (אף שאין פסוק כזה, וודאי שאין רעיון כזה בעולמה של ברית עם הקב"ה), או שפשוט מזניח את הקשר עם התורה. ולתיקונה של השגגה הזו אנו קרואים. לא בכוח, לא בתעמולה, לא בחקיקה. טעויות ושגגות מתקנים בדרך אחרת. בראש ובראשונה בהתנהגות הגורמת לאהבה: "…ואהבת את ה' א-להיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו ? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו…". שגיאות מתקנים באהבה.
